שום הסבר אינו מסוגל לענות על השאלה מה מניע את "גוש המולקולות" של חתול לחתור למציאת מזון למחייתו. הצורך האובייקטיבי של האורגאניזם ל"דלק", אינו סיבה ל"אכפתיות היזומה" של החתול להשיג "דלק" זה. אף מכשיר לא ירוץ לחפש את השקע או את הבטריה, ובוודאי שלא יחוש עונג ברגע שתתאפשר פעולתו התקינה.

גם השימוש הלקוני במונח אינסטינקט המתאר את התופעה, אינו מבאר את פשרה, אלא אם כן נתרגם את המונח אינסטינקט לרצון אלוקי מושתל. הדחף האלוקי מספק את מערכת החושים שהוענקה לבעל החי כדי ליצור התראה על מצבים ועל חומרים העלולים לסכן את הקיום האישי.

מכאן מובן מדוע הדחף הקיומי מוביל את החתול רק למזון המתאים והמיועד לקיומו בלבד, ורק באכילת מזון זה הוא חש עונג. מעולם לא התאווה כבש לאכול צ'יפס. העונג מחומר מסוים אינו נעוץ במאכל עצמו, אלא במידת הקשר שלו לתכלית קיומו של היצור שאוכל אותו. מאחר ואין באכילת צ'יפס קשר לתכלית תפקידו, אם כן, לשם מה יישתל בו עונג זה?

הדחף המיני המצוי בבעלי חיים מודרך לשם המשך קיום הדורות ולשם שמירה על הצאצאים והזנתם.

כזה הוא גם אינסטינקט ההורות, המתבטא במסירות (המלווה בעונג) של בעל החיים, בדאגה ובטיפול בוולדותיו, ובצער הניכר בו כאשר מנסים לגזול ממנו את צאצאיו.

מהות האינסטינקטים היא דחף אלוקי למילוי תפקידיהם.

דברים אלו נאמרים גם בתחום הקיום הסביבתי, הבא לידי ביטוי בדו קיום (סימביוזה) בין מיני בעלי חיים שונים ואף בין צמחים לבעלי חיים.

מה מניע את דג הבודיאן לשחות אל תוך לועה של הברקודה, דג טורף בעל שיני חרבות, ולשמש לה כ"מברשת שיניים"? האם אין מזון בכל מרחבי האוקיינוס, אלא רק בפיה של הברקודה, אימת כל הדגים?

דגי האפלאכרומיס (ממשפחת האמנונים) מהווים 90% מדגי ימת מלאווי. למרבית הפלא, רק בדגי ימה זו מנוונת השחלה הימנית, המפחיתה את ייצור הביציות למחצית. מדוע? מכיוון שבדרך זו נמנעת התפוצצות אוכלוסין בימה סגורה זו. האויבים הטבעיים של הדגים, המקיימים את האיזון בימות אחרות, מעטים בה.

נוסחת החיים בכל היקום (מלבד האנושות) היא מילוי תפקיד במסגרת המשולש התכליתי. המושג חיים זהה למושג מילוי תפקיד אלוקי.

תפקיד בריאתו (הנובע מאינטרס אלוקי) הוא מהותו האינדיבידואלית של היצור, הוא מרכז האני שבו, ממנו מסתעפים כל רצונותיו, תענוגותיו וצערו, וכל מערכת הכלים שהועמדה לרשותו.

ה"אני" של כל יצור בממלכות הדומם, הצומח והחי, בהיותו שורש האינסטינקטים של החיים, אינה נותרת יציבה כאשר מנסים להשליכה אל תחום האדם ואל פשר ה'אני' שלו.

התבוננות באופי יצרי אנוש ובמגמתם המוזרה תגלה שפתרון חידת ה'אני' עדיין רחוק מאיתנו. זאת עקב אי האפשרות להכלילה בנוסחת המשולש התכליתי, מחמת החריגות שביצרי אנוש מעבר למסגרת משולש זה, חריגות הסותרות את תוקף הנוסחה.

דווקא האדם, נזר הבריאה, מייצג באישיותו חידה מופלאה, כאשר יצריו, דחפיו, תענוגותיו ואורח חייו מהווים חריגה משוועת מגבולות המשולש התכליתי בכל שלושת קודקודיו:

האדם הינו היצור היחיד שפועמים בו תשוקות ומאוויים שאינם מובילים כלל למטרת קיומו האישי, ואף סותרים מטרה זו. תאוות האכילה, הנובעת לכאורה מצורך קיומי, מסתלפת במגמתה. האדם משתוקק לתפריטי זלילה חסרי ויטמינים, משמינים וגורמי כולסטרול, ולקינוח סעודה הוא מתאווה לסיגריה ריחנית "משובחת", המכרסמת בקיומו האישי והוא עוד מתענג עליה...

במקביל, האדם הוא היצור היחיד שיצרו המיני אינו יודע שובעה, בחפשו את ההנאה הרגעית, שאינה מקרבת אותו לתועלת של המשך הדורות. למרות העדר התכלית והנזק שבעקבותיה ממשיך האדם במגמה המסולפת, ועוד מתענג.

האדם הוא היצור היחיד אשר האגוצנטריות שלו, בשילוב גאוותו, מולידים שאיפה מסממת להישגיות, רכושנות ותיעוש טכנולוגי מתקדם. הוא נענה לשאיפה זו והולך בעקבותיה תוך התעלמות זדונית מן ההרס והחורבן הנגרמים כתוצאה מכך לקיום הסביבתי. השאיפה לרכושנות מוגזמת, להתפשטות, לרווחה דמיונית חסרת כל תכלית, טבועים באדם. גם התענוג שבהשחתה, ביצר ההרס העצמי והסביבתי גדול הוא מאד.

חז"ל היטיבו להגדיר את שלושת החריגות הללו, המהוות אסון לאנושות: "הקנאה (ההורסת את הקיום הסביבתי), התאווה (ההורסת את הקיום המיני) והכבוד (ההורס את הקיום האישי) - מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד', כ"א).

אולם האני – הוא עדיין רצון הבורא המושרש באדם – המשולש התכליתי על כל חודיו.

כל התופעות החריגות הן רק עובדות לקיומה של מערכת הבחירה החופשית שניתנה לאדם כדי להציב בפניו מטרות מנוגדות, טובות ורעות, כאשר עליו לבחור בטוב ולהמלט מן הרע. הזוכה להשיג את מטרתו ואת תכלית חייו, עונג רב ילווהו תמיד.