אחת התכונות הבולטות של האדם הינה הרצון להיות שונה מזולתו. איש אינו רוצה להיראות כחיקוי של רעהו. האמן מבקש להטביע ביצירתו סגנון אישי, המדען תר אחר המצאה או שכלול שיישאו את שמו. גם בוויכוח שגרתי בין אנשים, מבקש כל אחד להביע את דעתו האישית. ניתן לפגוש אנשים שהדגשת ייחודיותם היא הקו הבולט באישיותם. לעומתם, אצל אחרים, נקודה זו חבויה ורדומה. אולם כל אדם במהותו שואף להיות מיוחד.

לתופעות חיצוניות אלו של בקשת הייחודיות יש שורשים עמוקים בנפש האדם, ועל כך אמרו חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות" (ברכות נח.). בין כל רבבות רבבות ברואי תבל, אין שניים הדומים זה לזה בצורתם החיצונית. גם אצל תאומים זהים קיימים הבדלים מסוימים, לעיתים הבדלים דקים, אולם מדובר בשינויים המאפשרים להבחין ביניהם.

כאמור, שוני חיצוני זה מעיד על שוני עמוק יותר בפנימיות נפשו של האדם. העובדה שבין כל המיליארדים המצויים בעולם אין שני בני אדם שטביעת אצבעותיהם שווה, מורה שגם בבניין האישיות הרוחנית יש הבדלים מהותיים בין אדם לרעהו. אין שני אנשים השווים זה לזה באופי, בכישורים, באורח החשיבה, בנטיית הלב ובמשאת הנפש.

תופעת הייחודיות באדם היא ביטוי נוסף לעובדה שהאדם נברא בצלם אלוקים. בורא העולם יצר את האדם בצלמו כדמותו, ובשל כך נטבעו בו תכונות אלוקיות מסוימות. על הבורא נאמר: "אחד, ואין יחיד כייחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו". בזעיר אנפין מוצאים אנו גם באדם ייחודיות מופלאה זו.

למילה 'אדם' אין הטייה של רבים. אי אפשר לומר: 'אדמים'. כל אדם הוא ברייה ייחודית בפני עצמה.

שורשה של הייחודיות באדם, נעוץ בששת ימי בראשית. כאשר ברא הקדוש-ברוך-הוא את כל יצורי תבל, נבראו כולם למיניהם, ורק האדם בלבד נברא יחידי. הקדוש-ברוך-הוא יכול היה לברוא רבבות בני אדם כאחת, אולם הוא העדיף לא לעשות זאת. הטעם לכך מתבאר במשנה (סנהדרין לז.): "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא". בריאת אדם יחיד היא אפוא סמל לחשיבותו, אות לכך שהוא שקול כנגד העולם כולו.

לכל אדם יש ייחודיות משלו, האופן המיוחד לו שבו הוא אמור להאדיר כבוד שמים בעולם. למרות המטרה השווה לכל היהודים – להרבות כבוד שמים בעולם באמצעות קיום המצוות, מכל מקום אינו דומה תפקידו של ראובן לתפקידו של שמעון. לכל אדם ניתן תפקיד שונה. אין שני אנשים שניתנו להם תפקידים שווים. לכל אחד יש גוון משלו בתמונה המרהיבה של כבוד ה', אשר "מלוא כל הארץ כבודו".

עיקרון זה הוא מחייב ומשמעותי ביותר. אם מאן דהוא יתרשל במילוי תפקידו, ייגרם נזק בלתי הפיך לבריאה כולה. את החסר שיותיר, לא יוכל איש להשלים או לתקן, משום שהתפקיד ייחודי אך ורק לאותו אדם. לצורך מילוי התפקיד חנן הבורא כל אחד בכלים ייחודיים משלו, שבאמצעותם עליו לבצע את המוטל עליו. 'כלים' אלו הם מכלול התכונות, הכישורים, האפשרויות, הרקע, החברה ושאר הנתונים שבמסגרתם פועל האדם בחייו. בעזרתם של כל אלו מצווה האדם להוציא מן הכוח אל הפועל את המשימה הייחודית שהוטלה עליו.

בתוך המארג האישי של הנתונים, יש לכל אחד ניסיונות וקשיים משלו. חשוב להדגיש: 'חליפת הניסיונות' 'נתפרת' בידי שמים בדיוק 'לפי מידה' ומתוכננת בהתאם לטיב העבודה המוטלת על מי שעתיד ללובשה. יש אנשים המתלוננים על קשייהם המרובים. לדעתם, הניסיונות הפוקדים אותם מכל עבר קשים מנשוא. לעתים ניתן לשומעם מתבטאים: "אילו אך היו תנאי חיינו דומים לשל חברנו, לבטח היינו עובדים את הבורא במלוא השלמות". גישה זו בטעות יסודה. על האדם לדעת כי אין מקום לתלונות או להשוואת מצבו למצב זולתו. אם רקע חייו קשה, משמעות הדבר היא שהקדוש-ברוך-הוא חפץ שישקיע מאמצים רבים להתקדם דווקא בהיותו נתון במצב זה. עליו להבין שאלו הם הנתונים שבעזרתם עליו למלא את תפקידו, אלו ה'כלים' הייחודיים שניתנו דווקא לו. מעולם לא קיבל נברא כלשהו מטלה זהה לשלו, מעולם לא חווה אדם את החיים כפי שחווה אותם הוא עצמו.

הייחודיות – ברכה היא. מן המקום המיוחד שהוצב בו, מוטל על כל אדם לעבוד את בוראו. והיה אם יצליח במשימתו – אזי אשריו ואשרי חלקו!