אם כל אחד מאיתנו יתבונן במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו, אם כל אחד מאיתנו יתבונן כל אחד מאיתנו במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו, מקרים שבשעתם נראו כה רעים ונוראים, אסונות ופגעים, ולבסוף הוברר שהם היו שלבים של הדרך שהובילה לטובה ולברכה. מסוגלים לחוש גם בעת חשכה,

קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. אך רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת מסוגלים לחוש גם בעת חשכה, פגעים וכאב, שהם נמצאים בידיים בטוחות, בידי ה'.

מסופר בתלמוד על רבי עקיבא שהלך בדרך והגיע לכפר אחד. דפק על דלתות הבתים וביקש שיארחוהו ללינת לילה תמורת תשלום, אך כולם סירבו להכניסו וטרקו בפניו את הדלת. רבי עקיבא לא איבד את ביטחונו בבוראו, ואמר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

משלא נותרה לו כל ברירה, הלך ללון בשדה פתוח בפאתי הכפר. היו עמו תרנגול כדי להעירו משנתו עם שחר, חמור לרכב עליו ונר ללמוד לאורו.

רבי עקיבא בחר לעצמו מקום לינה והדליק את הנר כדי ללמוד תורה. בא משב רוח וכיבה את הנר. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה", ושכב לישון בעלטה. לפתע שמע קרקורים נואשים. חתול התגנב וטרף את התרנגול. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל לטובה".

ואז נשמעה נהמת אימים. אריה משחר לטרף זינק על החמור, שיסעו וטרפו. כל זה התרחש בסמוך לרבי עקיבא, אך הוא המשיך לומר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

מאורעות הלילה טרם הסתיימו. לפתע נשמעו בעלטה קולות קרב ונאקות פצועים, צהלות מנצחים ושוועת מנוצחים. כנופיית שודדים התנפלה על הכפר ולקחה את תושביו בשבי כדי למוכרם לעבדים.

אמר רבי עקיבא: "כלום לא אמרתי שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה? לו נענו בני הכפר לבקשתי ונתנו לי מקום לינה, הייתי נופל בשבי השודדים כמותם. אילו היה הנר מאיר, התרנגול קורא והחמור נוער, הם היו מזעיקים את השודדים, והללו היו מגלים את מקומי".

הבה נתבונן באימרה של רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה הוא עושה". הוא לא סיים במילה: "הוא טוב", משום שהיה מודע לכך שיש רע, ייסורים וכאבים בעולם. רבי עקיבא סיים: "לטובה הוא עושה", כלומר, התכלית היא טובה, התוצאה הסופית תהיה ברוכה.

סיפור זה ממחיש קביעה זו. אין זה נעים להתקל בסירוב בכל בית, אף אין זה נוח ללון בשדה פתוח, ומפחיד להצטנף במרחק צעדים ספורים מאריה נוהם וטורף.

המסר שבפי רבי עקיבא היה אחד: גם אם רע, ואפילו רע מאוד, חלילה, נדע שאין זה מקרה בלבד, מזל רע או צירוף נסיבות מקרי. עלינו לדעת שיש לנו אב אוהב בשמים, אב שעינו פקוחה עלינו וידו מנחה אותנו – לטובתנו. לפעמים אב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושאו על כתפיו, אך לעתים יש שהוא משיב בשלילה על בקשת בנו, ולפעמים הוא מייסרו ומוכיחו. אך תמיד – "לטובה הוא עושה". תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.

* * *

אירופה היהודית התבוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. האינקביזיציה הטילה את חיתתה על הכול, ופליטים יהודים מצאו מפלט בקהילות החופש: באמסטרדם, בליוורנו ובהמבורג.

רבי מנשה בן ישראל (1604-1657), בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שנמלטה להולנד, היה רבה של אמסטרדם. רב נערץ ורב כישורים היה, שלט ב-14 שפות, סופר פורה ודיפלומט מקובל על מלכי אירופה, נערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.

רבי מנשה בן ישראל חיפש "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים.

באותה תקופה שלט באנגליה אוליבר קרומוול, מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה. למרות הנוקשות הדתית הנוצרית, נשבה באנגליה של קרומוול רוח של סובלנות.

כך נפגשו קרומוול ורבה הנערץ של אמסטרדם לפגישת הידברות בלונדון.

תוצאותיה של הפגישה הכזיבו. למרות אהדתו של קרומוול להצעתו של הרב לבטל את צו הגירוש שהוצא באנגליה נגד היהודים מאות שנים קודם לכן, ולמרות שלטונו האבסולוטי, לא הצליח להעביר בפרלמנט החלטה חיובית בעניין. הדעות הקדומות והפחד העמום מפני היהודים, גברו על דרישתו של השליט, וההצעה נדחתה.

אמנם צו הגירוש העתיק לא בוטל, אך יהודים התקבצו בלונדון והתארגנו לקהילה, והשלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך, אך רבי מנשה בן ישראל לא היה מרוצה ממצב ביניים זה. הוא רצה "הצהרת זכויות" של השלטון כלפי היהודים.

הוא חלם על גופשנקה רשמית, מחייבת. וכשזו לא ניתנה לו, שב מאוכזב להולנד, שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כישלון של שליחות חייו.

לאחר מותו של קרומוול בשנת 1658, פרצה באי הבריטי מלחמה. צ'רלס סטיוארט עלה לשלטון והמשטר כולו התחלף. הנסיגה מהקו הרשמי של המשטר הקודם היתה מלאה. כל חוקי העבר בן עשרים השנה בוטלו כמעט לחלוטין. היהודים חששו שמא היתר הישיבה הבלתי רשמי שניתן להם על ידי קרומוול, יבוטל אף הוא. אולם באופן מפתיע זכות הישיבה לא בוטלה.

מפתיע, אך דווקא ממה שראה רבי מנשה ככישלון חייו, צמחה הישועה ליהודים הנודדים והנרדפים.

הוא התאכזב עמוקות מכך שלא השיג שום מסמך רשמי המתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה. אילו נותר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכה הנסתרת של ההשגחה העליונה, דווקא אי ההישג פעל לטובת העניין! פעולותיו הצליחו בעקיפין יותר מששיער.

אילו היתה רשות הישיבה היהודית נקבעת רשמית בחוק, אין ספק שהיתה מתבטלת מיידית עם החזרתה של המלוכה לאנגליה, וליהודים היה נשקף גירוש חדש! אולם מכיוון שלא היתה כל פעולת חקיקה פרלמנטרית, לא היה את מה לבטל...

אירוע מעניין זה מהווה אפיזודה אחת מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה מאוקיינוס ההתרחשויות הבלתי ניתנות לפענוח בעינינו.

חשים אנו היטב בנעלם שמאחורי הפרגוד, במלכות ה', הטווה חוטים ומדפדפת בדפי ספר ההיסטוריה, הרחק הרחק מעבר לאופק האנושי.

* * *

נביא מקרה נוסף המורה על קו אימוני זה:

רבי דב ויידנפלד, רבה של טשובין, מגדולי דור דעה שלפני השואה, נמלט במלחמת העולם השנייה לעיר למברג. בעיר זו מצאו קורת גג לראשיהם פליטים רבים שברחו מפולין הבוערת.

הרוסים ששלטו בעיר באותה עת, רצו להיפטר מהפליטים והחליטו להגלותם למעמקי סיביר.

עסקנים יהודיים ביקשו להעביר את רוע הגזרה, ולהותיר את הרב בעיר. המוני יהודי העיר התאספו והתחננו לפני המפקדים הרוסיים שירחמו על רבם החולה ויתירו לו להישאר עמם.

ביום שבת קודש, ה-29 ליולי 1940, נסחב הרב, כשספר תורה בזרועו, אל קרון רכבת והועמס עליו עם יתר המגורשים. עד לרגע האחרון השתדלו היהודים לעצור את רוע הגזירה, וכמעט שהצליחו. אך לפתע פסק הרב את פסוקו: "אינני חפץ לצאת מן הכלל! למקום שיובילו את כל היהודים הפליטים, לשם יובילו גם אותי!"

ואכן, הרב יצא למסע ארוך לסיביר הקפואה. במשך שנים סבל רעב ותשישות, קור וקיפאון נוראים, אך נפשו היתה לו לשלל. כעבור כשש שנים של נדודים וסבל, הוא הגיע לארצנו הקדושה, כשהוא מאציל מעמקי תורתו על הדור כולו במשך עשרים שנים נוספות.

ולמברג? לא ארכו הימים והיא נכבשה על ידי קלגסי הנאצים. אלה המיתו את תושביה היהודים במות קדושים והעלו את אפרם בארובות הכבשנים של מחנות הריכוז.

הם התחננו בזמנו לישועה ולפדות... עמדו ליד קרונות הרכבת ובכו על הסוף המר של רבם, אך היושב בשמים שחק. רק הוא יודע את משמעות הטובה, גם כשהיא נראית חשוכה...

* * *

עלינו לקבל מבט חדש, אמיץ וארוך טווח על המאורעות הקורים לנו. מקרים רבים אינם מסתיימים בשעתם, אלא ממשיכים לאורך שנים, ושם בעתיד טמונה טובתם. ה', הרואה מראשית אחרית, הוא היודע והוא הקובע כיצד ישפיעו המחסור, ההעדר והסבל לטובה בבוא העת.