בימינו, הנשים יכולות לממש את היכולות ואת הכישורים שניחנו בהן לאין ערוך יותר מאשר בעבר. הרבה דלתות חדשות נפתחו לפניהן. ואם כן, היינו צריכות לראות כיום דור נשים מאושר. לדאבוננו, המציאות היא הפוכה, חלק גדול מהנשים אינן מאושרות. עובדה זו מובעת במאמרים רבים תחת הכותרות: "החלום ושיברו", "המלכוד הנשי", "המחיר האכזרי" ועוד.
דברים ברוח זו פורסמו בעיתון 'ידיעות אחרונות'. אצטט חלק מהמאמר: "זוגות רבים חיים במרוץ מתיש, משתכרים לא רע, אבל כמעט כורעים תחת הנטל. מנסים לגדל את הילדים באהבה גדולה, תוך היאחזות נואשת לעתים במושג "זמן איכות". מרגישים כמו שני זרים שחולקים רק את האהבה לילדים שלהם... משני קרייריסטים שמבינים מצוין אחד את השני, הופכים הם לשני אנשים עם דרישות וחלומות שונים כל כך, וזה מכאיב... קונפליקט זה מאפיין זוגות רבים, ומהווה משבר נורמטיבי... במחקר שערכו פרופ' יצחק הרפז, ראש המרכז לחקר ארגונים וניהול המשאב האנושי באוניברסיטת חיפה, וד"ר משה שרעבי מהחוג לסוציולגיה במכללת עמק יזרעאל, נמצא בין היתר, כי הקרייריסטים שבינינו עלולים למצוא עצמם מתגרשים בשיעור גבוה יותר מאלה שהקריירה אינה בראש מעייניהם".
אחד המרכיבים החשובים של תפיסת העולם הוא ה'כבוד'. תפיסת העולם קובעת גם מהו הערך החשוב, את מי יש לכבד, ומהו הדבר חסר הערך.
תפיסת העולם המערבית קובעת שהקידום המקצועי, המעמד הכלכלי וההצלחה החברתית הם המביאים לסיפוק ולאושר. תפיסה זו נשענת על צירופן של שתי הנחות יסוד:
האחת - מידת הסיפוק והאושר שלי תלויים בהערכת החברה. ההערכה העצמית תלויה באישורים שהאדם מקבל מן הסביבה.
השנייה - האדם ראוי להערכה בהתאם לגודל תרומתו ל"קידמה" של החברה. תרומה לחברה נמדדת רק במושגים גשמיים: בכסף, בידע או בכישורים. לדעת החברה המערבית, פיתוח האישיות וההשקעה בחיי הרוח ובאיכות החיים הפרטיים של האדם ושל משפחתו, אינם תורמים לקידמה, ולכן אין הם מוערכים דיים. ערכם מתגמד למול ההערצה לאותו ערך עליון, ערך הקידמה. עובדה היא, שגם אנשים מושחתים נבחרים לעמדות מפתח.
המסקנה המתבקשת משתי הנחות אלו היא שאדם המשקיע בפיתוח האישיות שלו ובאיכות התא המשפחתי שלו, אינו ראוי להערכה. ממילא, אם אושרו תלוי רק בהערכה שהוא מקבל מהחברה, הוא חסר סיכוי להיות מאושר אי פעם.
מסקנה זו מצדיקה את מאבק הנשים למען "שוויון זכויות". גם הן רוצות להיות מאושרות. זהו צורך טבעי וקיומי, ואין סיבה שהן תוותרנה עליו.
לעתים ניתן לשמוע אשה מתגאה: "הלכתי לישון לפנות בוקר", וחברתה משיבה לה: "יפה, אבל אני עובדת בלי יום חופש". משפטים אלו נובעים מהצורך שיעריכו אותן.
הנשים מעוניינות שיאפשרו להן לתרום לחברה באופן שווה, כפי שמאפשרים לגבר. אם אין מאפשרים להן לתרום לקידמה, מונעים מהן מראש לזכות ביחס מכבד ומעריך, וממילא חוסמים בפניהן את הדרך להגיע לאושר. לכן, הן דורשות שלא יגבילו את אפשרויותיהן לאייש משרות מכובדות בשל היותן נשים, שלא ימנעו מהן לקחת חלק במוסדות להשכלה, ובעיקר שלא ישאירו אותן בכוח בבית. כך גדלה וצמחה תנועת "שחרור האשה".
במהלך חייו לומד כל אחד להכיר את החברה בה הוא גדל. הוא יודע מה החברה מעריכה ולמה כדאי לו לשאוף כדי לזכות בהערכת החברה. בעקבות כך הוא מאמין שגם יזכה להערכה עצמית. הוא גם מודע לכך שלא כדאי להשקיע בדברים שהחברה לא תעריך אותם.
ל"ידיעות" אלו קיימת השפעה אדירה בבואנו לבחור את היעדים של חיינו. בהתאם לכך נבחר בדרכים ובאמצעים שלדעתנו יעזרו לנו להגיע אל היעד הנכסף. ובמקביל, נלחם בכל מה שמפריע לנו להגיע ליעד זה.
בשנים בהן אישיותו של הילד מתגבשת, הוא שומע ומתרשם מאנשי סביבתו. הוא קולט מה הן הציפיות ממנו. בדרך כלל יקבע הילד את דרך חייו בהתאם לכך. החברה מחדירה למוחו של הילד שהקריירה היא מעל הכול, ומעודדת את התשוקה להישגים חומריים ולקידום חברתי. אם יינתן העידוד בשיטתיות ובעקביות, והילד לא יהיה מרדן מטבעו, הוא יאמין במסר ויצייר בדמיונו את דמותו כפי שתיראה כאשר יגיע ליעד שסביבתו (כולל הוריו) התוותה בעבורו. החלטתו תהיה נחושה לפעול בכיוון זה, והוא ינקוט את כל הצעדים הנדרשים, כדי שיגדל להיות כפי שמצפים ממנו. הוא ישתדל להקרין דימוי מיוחד זה לעיני כל רואיו, ויתנהג בצורה שתוביל אותו למלא הצהרות אלו. אם לא ינהג כך, כלומר, אם הוא לא יחיה בהתאם לציפיות החברה, הוא ייחשב לחריג, ידברו בו סרה וייתכן שאף ילעגו לו.
בניית "הדימוי העצמי", גיבוש שאיפותי וקביעת היעדים של חיי בהתאם לציפיות החברה ממני, הם שורש הדילמה הנשית. הם אלו הנותנים לנשים את התחושה שהן תגענה לסיפוק ולאושר אמיתי רק כאשר הן תזכינה להיות עורכות דין, רופאות או מנהלות. רק אם תזכינה לאייש משרות בכירות, הן תהיינה מסוגלות להעריך את עצמן, משום שרק אז תעריך אותן החברה. זו היא, איפוא, הסיבה שהן שוללות אפשרות להיות עקרות בית. 'אם אהיה עקרת בית', הן אומרות, 'אהיה מתוסכלת וחסרת סיפוק. ארגיש שאני כישלון'.
כולנו חיים כשחקנים בהתאם לתסריט המבוסס על הדימוי העצמי שפיתחנו. נסיון החיים מלמד, שבניית תסריט החיים שלנו רק בהתאם לציפיות החברה, בלי להתחשב בצרכים הנפשיים והפנימיים האמיתיים שלנו, וללא יכולת להעריך את המעלות האישיות שלנו, לא יביא אותנו לאושר. הוא יסחוף אותנו לחוסר שביעות רצון עד לאיבוד טעם החיים.
בניית הדימוי העצמי רק בהתאם לציפיות החברה, מרחיק לכת עד כדי הרס עצמי. לצערנו, נשים מוכנות להצטלם "ולככב על הבמה" בכל מצב ולכל מטרה.
חשיפת הדברים שיביאו סיפוק בחיי אדם אינה מלאכה קלה. לעתים נדמה לנו: "הנה, מצאתי מה שחיפשתי, מעכשיו אהיה מלאת סיפוק ואושר". אך כעבור זמן נתחיל לגלות בתדהמה, שמה שהיה נדמה לנו כ"הדבר" שחיפשנו, איכזב את צרכינו הנפשיים. השמחה על המציאה תעלם, ונרגיש ריקנות איומה. האכזבה והתסכול יפגעו בחשק להתחיל מחדש בתהליך המתסכל של חיפוש מקורות לאושר ולסיפוק.
הסיבה לכך שרבים נוחלים אכזבות, נובעת מכך שהם אינם מודעים לצורכיהם הפנימיים האמיתיים. כדי למצוא את הסיפוק ואת הטעם בחיים, על האדם לגלות מה באמת חשוב בעיניו ומה הוא מבקש למצוא. רק לאחר שיגלה זאת, יתכן שהוא יצליח לגלות את מה שיספק אותו באמת, וכתוצאה מכך הוא יתפקד בלב מלא שמחה וחשק.
רק אדם בעל אופי חזק מצליח לא להתפעל מציפיות החברה ומסולם ערכיה. רק הוא יצליח להילחם בעוז למען השגת צרכיו האמיתיים והערכיים, ובסופו של דבר לזכות לאושר המיוחל.
למגינת לב, מרבית האנשים הינם חלשים ברוחם מכדי לעמוד מול החברה ולהתעלם מציפיותיה. הם מתעקשים להאמין שרק אם יוערכו על ידי החברה, הם יזכו לאושר. הם אינם מצליחים לתת ערך למעלות האישיות שלהם - למעלות שהחברה איננה מכירה בערכן.
הערכה וכבוד הנובעים מערך עצמי
הרעב האמיתי של נפש האדם מתבטא בכמיהה להערכה ולכבוד הנובעים מערך עצמי גבוה. לא "כבוד" מצד אחרים, אלא כבוד עצמי הנובע מערך עצמי בעל תוכן! ערך של מעלה ושל שלימות!
כדי למצוא משמעות לחיים, משמעות שתמלא אותנו בתחושת אושר עילאית, חייבים אנו לעשות משהו בעל ערך נכון. סיפוק אמיתי נגרם ממימוש עצמי, המימוש הפנימי והאמיתי שלי, ולא ממימוש הדימוי העצמי שנבנה רק בהתאם לציפיות החברה ממני. אושר הוא תוצאה של עשייה, של יצירתיות ושל נתינה. אושר ומיצוי עצמי הינם מושגים נרדפים. לדוגמה, אדם העוסק בנתינה, חש כל הזמן את ערכו ואת יכולתו. דבר זה לבדו ממלא אותו בסיפוק עצמי ובאושר.
אדם מפיק הנאה וסיפוק אדירים ממעשים טובים שהוא עושה. ככל שערך המעשה יעלה בעיני עצמו, כן תגדל תחושת הסיפוק. יצירה ומימוש עצמי, התנהגות המבוססת על ערכים אמיתיים וחיים מלאי תוכן - יעשו את כל ההבדל.