התורה לא תישכח

מאמרים נוספים
הקדמה
היסטוריה חריגה וייחודית
פרשיות התוכחה רומזות לשני חורבנות
תיאור החורבן של בית המקדש הראשון
מאמרים נוספים
חורבן בית שני
המרד ברומאים וחורבן הארץ
התפזרות היהודים בגלות
ייסורי העם בגלות
עם ישראל לא יכלה לעולם
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעד
התורה לא תישכח
השבת - אות ברית בין ישראל לאלוקים
התקרבות הגאולה
הנדודים עקב הצימאון הרוחני
מאמרים נוספים

עם ישראל זכה להבטחה אלוקית, שלעולם לא תישכח ממנו תורת ישראל, כפי שנאמר בפסוק: "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א, כ"א). לפי הבטחה זו כל הנלחמים נגד לימוד התורה לא יצליחו במשימתם.

הבטחה זו, ראויה לתשומת לב מיוחדת. היא התקיימה בצורה מעוררת השתאות. במשך כל הדורות קמו עלינו עמים רבים וניסו להשכיח את התורה ולעקור אותה מאיתנו ח"ו. צרות החורבן, הגלויות שגלה העם מארץ לארץ וגזירות השמד שניתכו עליו לאורך דורות רבים. זאת, היו קשורות בקשר ישיר להתנכלות לתורה. זאת, מלבד מסיתים ומדיחים מבית ומחוץ.

אלו פעלו ללא לאות וללא רחם במטרה להשכיח תורה מישראל. ובכל זאת, למרות הכל, מול כולם "קמה התורה וגם ניצבה", ואף בדורנו זוכים אנו שאלפים ורבבות מישראל עוסקים בתורה ועמלים בה!

למעשה, התרחש כאן נס בתוך נס. במקום מרכזי התורה שהיו בעבר בארצות רבות, וחרבו בעטיין של צרות ונגישות, קמו מבצרי תורה חדשים בארצות אחרות, וקול התורה נשמע בהם ביתר שאת וביתר עוז.

ההבטחה האלוקית היא זאת שעמדה לעם ישראל במשך כל הדורות, והיא זו שהביאה לכשלון נסיונותיהם של אלו שזממו להשכיח את התורה. ההיסטוריה היהודית ידעה תקופות מאבק רבות כאלה. נציין אחדות מהן:

התורה חזתה מראש, שיבואו ימים בהם חלק גדול מעם ישראל יעבוד עבודה זרה. וכך נאמר בתורה: "ויאמר ה' אל משה: 'הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו'" (דברים ל"א, ט"ז). עובדי עבודה זרה אלו נטשו את התורה, אולם הלוז של העם, החלק האיכותי שבו, המשיך לדבוק בה.

בימי בית המקדש הראשון הועמד קיום תורת ישראל בסכנה מחמת היצר הרע של עבודה זרה, שהיה אז במלוא תוקפו. יד המלכים והשרים היתה ראשונה במעל, עד שבתקופות מסויימות גברה ידם של מלכים אלו, והם הרגו את נביאי ה'. היה זה זמן כה קשה, עד ש"לא נותרו בישראל, כי אם שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל" (מלכים א', י"ט). למרות הכל לא הצליחו עובדי עבודה זרה אלו לשנות את יסודות חייו של עם ישראל, והוא נותר דבק בתורתו. עובדי הבעל נשכחו זה מכבר מתודעת העם, וחוט השדרה של העם נותר כתמיד החלק הנאמן לתורה ולמצוות.

בימי בית שני קמו על תורת ישראל המתיוונים. הללו ניסו להחדיר את תרבות יון לאורח חייו של עם ישראל. הם זרעו חורבן והרס רב. אחריהם פעלו ממשיכי דרכם, הצדוקים. אף הם ניסו להרחיק את עם ישראל מהתורה שבעל פה. באותה תקופה שלט בעם ינאי המלך שנהה אחר הצדוקים, והרג כמעט את כל חכמי התורה. ולאחריו הורדוס, העבד האדומי האכזר. אף הוא ניסה להכניס סממנים של תרבות זרה לירושלים, והרג רבים מחכמי ישראל.

נגד המתייוונים קמו מתתיהו החשמונאי ובניו וניצחום. נגד הצדוקים נלחמו חכמי ישראל, שמעון בן שטח וחבריו, ובחסדי ה', הם הצליחו לבטל את השפעתם. וראה זה פלא, מהמתייוונים ומהצדוקים לא נותר זכר. עם ישראל הנצחי נותר נאמן לתורה.

בתקופת הגאונים נאבקה שוב תורת ישראל בקמים עליה. הפעם היו אלו הקראים. אף הם ניסו להרחיק את עם ישראל ממסורת התורה שבע"פ. בתקופה זו קם לתורת ישראל מושיע - רבי סעדיה גאון. בתורתו, בספריו ובפעולותיו יצא חוצץ נגד הקראים והשפעתם.

בסוף תקופת הגאונים בבבל נסעו ארבעה תלמידי חכמים מופלגים בספינה מהעיר בארי שבדרום איטליה. הם נשבו בדרכם על ידי שודדי ים. בשעתו, הצרה שחכמי ישראל נקלעו אליה, היתה גדולה, אולם אלוקים חשבה לטובה! שודדי ים אלו היו אמצעי ביד ההשגחה העליונה, להרבות תורה בישראל. שנים מחכמים אלו, רבי משה בן חנוך ובנו, נפדו על ידי יהודי קורדובה אשר בספרד, ואילו רבנו חושיאל ובנו הצעיר רבנו חננאל, נפדו על ידי יהודי קיירואן שבצפון אפריקה. לאחר שגדולי תורה אלו תקעו יתד במקומות מגוריהם החדשים, הם הקימו שם ישיבות גדולות, והפכו את ספרד ואת ארצות המערב (צפון אפריקה) למרכזי תורה חדשים של עם ישראל.

למעשה, סיפור הצלה זה של התורה נעוץ בסיפור הצלה נוסף. הקהילות בדרום איטליה, שארבעה תלמידי חכמים מופלגים אלו יצאו מהן, ניצלו אף הן בהשגחה פרטית עליונה. מספר שנים לפני כן, בשנת ד' אלפים תר"ל (870), גזר הקיסר הביזנטי בזילאוס גזרות שמד על יהודי הממלכה. הגזירה כללה גם את יהודי איטליה הדרומית. בחסדי ה', עלה בידי אחד מחכמי איטליה, רבי שפטיה, להמתיק את הגלולה. בעקבות שתדלנותו לא חלה הגזירה על חמש קהילות יהודיות בדרום איטליה. הצלה זו היתה גם הצלת התורה לדורות. מתוך כאלף קהילות יהודיות שהיו פזורות ברחבי הקיסרות הביזנטית, ניצלו רק חמש קהילות אלו, ומהן יצאו ארבעת החכמים השבויים. כך הובטח הרצף של מסירת התורה לדורות הבאים. חשוב לציין שעליית קרנם של מרכזי התורה בספרד ובצפון אפריקה התרחשה בתקופה רוחנית קריטית. מרכזי התורה בבבל, שעמדו ברום ערכם במשך כאלף שנה, מאז חורבן בית ראשון החלו לרדת מגדלותם. היה זה בסוף תקופת הגאונים. באותה שעה קמה הצלת התורה באיזור אחר של העולם.

בתקופה מאוחרת יותר התפשטה הפילוסופיה העקרה, בעיקר בספרד. רבים מצעירי ישראל נהו אחריה, וזנחו את האמונה הטהורה. ושוב עמדו חכמי ישראל בפרץ, וחיזקו את העם באמונה בה' ובתורתו.

לאחר שנים רבות חרבו הישיבות הגדולות בספרד, וחכמי התורה שנמנו עם גולי ספרד נדדו ממקום למקום, הם סבלו מחבלי גלות נוראים, אך ראה זה פלא, הדבר לא פגע במצבו של עולם התורה. נהפוך הוא. דווקא אז זרח אורה של התורה באור יקרות. ארץ ישראל נכבשה על ידי הטורקים, והם קיבלו את גולי ספרד בזרועות פתוחות. כך הוקם בארץ מרכז חדש לתורה. חכמים רבים מגולי ספרד ומארצות אחרות התקבצו ובאו לעיר צפת, וביניהם ענקי הרוח של עם ישראל. בעיר נוצר קיבוץ של תלמידי חכמים, שרק מעטים היו כדוגמתו בהיסטוריה. כאן חיבר מרן רבי יוסף קארו את ה"בית יוסף" ואת ה"שולחן ערוך", וכאן למד האר"י הקדוש את חכמת הנסתר ולימדה לתלמידיו. השפעת תורתם גברה והתפשטה הרחק הרחק מגבולות עיר מגוריהם. הם תרמו רבות לחיזוק לימוד התורה בדורם, ויחד עם זאת גם הטביעו את חותמם על כל הדורות שבאו אחריהם.

בתקופה האחרונה קמה על תורת ישראל תנועת ההשכלה ודומותיה. אף מטרתן היתה להרחיק את עם ישראל מהתורה ומהאמונה. בלב קטני האמונה התעורר חשש, שהפעם יעלה הדבר בידם, וח"ו כעבור דור או שניים לא יישארו ח"ו יהודים שומרי תורה ומצוות. אולם הקב"ה שמר על תורת ישראל. נגד תנועת ההשכלה קמה תנועה חדשה, היא תנועת החסידות. תנועה זו נוסדה ע"י רבי ישראל 'בעל שם טוב', והיא עצרה את הרוחות הזרות שנשבו מגרמניה, ולא נתנה להם להתפשט לכיוון אירופה המזרחית. במקביל לכך בהשפעת הגאון מוילנא התחזק בליטא לימוד התורה, ותלמידו, רבי חיים, הקים את הישיבה הגדולה בוולוז'ין. ישיבה זו הפכה להיות 'אם הישיבות'. היא והישיבות שקמו בעקבותיה היו לחומת מגן בפני ההשכלה הברלינאית. סמוך לאותה תקופה זרחה בפרשבורג שמשו של החת"ם סופר. הוא לחם את מלחמתה של התורה, וביצר את חומות היהדות הנאמנה בהונגריה ובסביבותיה. גם בגרמניה, ערש ההשכלה, קם מושיע לתורת ישראל בדמותו של רבי שמשון רפאל הירש. הוא החזיר עטרה ליושנה והוכיח שאין כל סתירה בין המדע לאמונה.

את התופעה של השגחת ה' המיוחדת על עולם התורה זכינו לראות גם בדורנו. מרכזי התורה באירופה חרבו בתקופת השואה הנוראה, אולם קול התורה לא נדם. בחסד ה', בעיצומן של שנות הזעם הצליחה ישיבת מיר להימלט מן התופת. היא הגיעה לשאנחי שבסין, על ראשיה ומאות תלמידיה. אירופה בערה כולה, אולם בסין הרחוקה התרחש הנס. קול לימוד התורה נשמע ברמה. תלמידי הישיבה עסקו בלימוד התורה יומם ולילה בהתמדה נפלאה עד לסיום המלחמה הנוראה. חייהם שם לוו בניסים תדירים, והם היוו עדות חיה לקיומה הנפלא של ההבטחה האלוקית על תורת הנצח.

גם לאחר השואה זכינו לראות עין בעין את נס תקומת עולם התורה. מרכזי התורה באירופה אמנם חרבו, אך הנה לפתע זרחה שמשה של התורה ביבשת אמריקה. אמריקה הנהנתנית, החומרנית, זכתה גם היא להיות אכסניה לתורה.

בין האירועים שהטביעו את חותמם על ברית הנצח שנכרתה בין עם ישראל לתורתו, בולט מאורע יחודי: מחמת הצרות, התלאות והנדודים ריחפה סכנה על לימוד התורה ומסירתה מדור לדור. הספרים היו כתובים בכתב יד על קלף, והיו יקרים מאוד. התנכלויות הנוצרים וגזירות שריפת התלמוד וספרי קודש נוספים, הפכו למאורע לגיטימי, הספרים הפכו לנדירים.

אך הנה שנים מספר לפני גירוש היהודים מספרד, הביאה ההשגחה העליונה לגילויה של המצאת הדפוס. בעקבות המצאה זו נפוצו ספרי הקודש בכל רובדי העם, ולימוד התורה הלך והתחזק. וכך זכינו שכיום, למעלה משלושת אלפים שנה מאז ניתנה התורה בסיני, השתמרו בידינו אוצרות התורה שבעל פה, החל מהמשנה והתלמוד, וכלה באלפי ספרי הראשונים והאחרונים שחוברו בכל מקצועות התורה.

המצאת דפוס האופסט תרמה גם היא תרומה נכבדה להפצת התורה. מספרי קודש רבים שנדפסו לפני השואה, נותרו לעתים קרובות עותקים בודדים או עותק יחיד, וממנו צולם הספר והודפס שוב לרווחת כלל ציבור לומדי התורה.

בסיום השואה הודפס ש"ס שלם במחנות העקורים בגרמניה ע"י רבה של מינכן בסיוע הג'וינט. הש"ס, שהוא יסוד ההלכה היהודית והבסיס ללימוד התורה, חולק לרבנים, לפליטים ולבתי מדרשות ברחבי אירופה ובישראל, וכך שוב נשמע קול התורה באירופה השסועה והחרבה ובארץ ישראל.

מי יכול היה להבטיח מראש, שספרי הקודש לא יאבדו בגלות המרה והקשה, לא יכלו בגזרות הנוראות של ימי הביניים? נותן התורה הוא זה שהבטיח שהתורה הקדושה תישאר לעד, והוא זה ששומר עליה ומפיצה בעם ישראל. נס שמירת אוצרות התורה משולב בנס קיום העם בגולה הדוויה. שניהם יחדיו מעידים על תפקידו המיוחד של העם. בזכות ייעודו המיוחד לא יכלה העם ולא תמוש תורתו ממנו.

לאורך תקופות שונות נשרו חלקים גדולים מעם ישראל. רבים התרחקו מהתורה ומשמירת המצוות והסכנה שחלילה עם ישראל לא ימשיך לדבוק בתורת ישראל, נראתה מוחשית. מי יכול היה לחזות מראש ולערוב לכך, שכל הנסיונות ייכשלו, והקשר בין עם ישראל לתורת ישראל ישאר קיים לעד, ועד ימינו אנו ימשיכו רבבות מישראל להגות בתורה?

נותן התורה הוא זה שכרת ברית עם עמו ישראל, והוא זה ששמר עליה מכל משמר עד היום הזה. כך קבע הנביא: "'ואני זאת בריתי אותם', אמר ה', 'רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך', אמר ה', 'מעתה ועד עולם'" (ישעיהו נ"ט, כ"א).

הברית נכתבה בתורה עצמה, ובה שזורה הבטחה לכל הדורות. ההתרחשויות הרבות שצויינו לעיל, וחלק גדול נוסף שלא צויין, מהווים עדות לדורות, שה', שומר ישראל, שומר גם על תורת עמו ישראל לעד.

בניית אתרים