התפזרות היהודים בגלות

מאמרים נוספים
הקדמה
היסטוריה חריגה וייחודית
פרשיות התוכחה רומזות לשני חורבנות
תיאור החורבן של בית המקדש הראשון
מאמרים נוספים
חורבן בית שני
המרד ברומאים וחורבן הארץ
התפזרות היהודים בגלות
ייסורי העם בגלות
עם ישראל לא יכלה לעולם
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעד
התורה לא תישכח
השבת - אות ברית בין ישראל לאלוקים
התקרבות הגאולה
הנדודים עקב הצימאון הרוחני
מאמרים נוספים

לאן ישים עם ישראל את פעמיו בצאתו לגלות? האם ישתקע בארץ אחת או ינדוד ויתפזר בכל קצוות תבל? התורה ענתה על שאלה זו מראש: "והפיצך ה' בכל העמים... מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, ס"ד).

אי אפשר היה לחזות מראש שעם ישראל יתפזר בעולם כולו. אין זו הדרך הטבעית, הרגילה. עמים אחרים שגלו, השתקעו בדרך כלל באחת הארצות ולא נפוצו יותר. גם היהודים היו יכולים באופן עקרוני להשתקע בארץ אחת ולא להתפזר לכל קצוות תבל. אולם ההשגחה העליונה יצרה סיבות שונות, כדי שהיהודים לא ימצאו מנוחה בארצות גלותם, וייאלצו לנדוד ולהתפזר בעולם כולו. ואכן, כך קבעה התורה: "ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כ"ח, ס"ה). מאז גלו ישראל מעל אדמתם, לא מצאו מרגוע לנפשם ומנוח לכף רגלם. כל אחת מהארצות שגלו אליה, שימשה להם כאכסניה זמנית בלבד. כעבור תקופה הם נאלצו לנטוש אותה ולחפש מקום מקלט אחר - אם כפליטי חרב, הנסים מחמת הגזרות והרדיפות, ואם משום שהגויים גזרו עליהם גזרות גירוש, ושילחום מארצם.

ההיסטוריה היהודית גדושה גזרות גירוש. מלבד הגירושים הגדולים והמפורסמים מספרד ומפורטוגל, גורשו היהודים גם מאנגליה, מצרפת, מגרמניה, מליטא, מסיציליה, מדרום איטליה, מבוהמיה, מוינה ועוד. אם אירע שהיתה ליהודים תקופה ממושכת של רגיעה באחת הארצות, והיה נדמה להם שסוף סוף מצאו מקום מנוחה ומרגוע בגלותם - היתה זו אשליית שווא. קללת התוכחה רדפה אחריהם, ולפתע באה רוח סופה וסער, עקרה אותם ממקומם, ושוב נאלצו ליטול לידם את מקל הנדודים ולתור לעצמם מקום מקלט חדש. הנבואה: "ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כ"ח, ס"ה) התקיימה בשלמות כה רבה, עד שהמושג 'היהודי הנודד' הפך לסמל המבטא יותר מכל את אורח חייו של העם היהודי בגלותו הארוכה.

וראה זה פלא, מעולם לא פסקה התקווה לפעם בליבות אותם נודדים. הם קיוו תמיד שיזכו לשוב לארץ מכורתם. תפילת הדורות בקעה תדיר מהלב: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת". היא נשמעה מפי בני העם היהודי בכל מקום שדרכה בו כף רגלם. ציפיה זו איחדה את כל בני הפזורה, ולא היה בכוחם של ימים ונהרות להפריד ביניהם. כולם התפללו לכיוון ירושלים, ובכל דור כולם ציפו לבניינה. 'היהודי הנודד', שחי תדיר בתלישות מסויימת בארץ מגוריו, נותר קשור בקשר בל יינתק לארץ שיצא ממנה: "לבי במזרח, ואני בקצה מערב" - לא היתה זו רק שירתו של משורר בודד, היה זה שיר שבקע מתוככי נפש האומה. שיר זה ודומיו ביטאו את הקשר האמיץ, הקשר שלא נותק מעולם בין העם לארצו.

כאמור, על מה שעתיד לעלות בגורל העם בגלות נאמר בתורה: "ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כ"ח, ס"ה). ואכן, בארצות גלותם לא מצאו היהודים מרגוע לנפשם, וגם לא הצליחו להשתקע באף אחת מן הארצות לאורך ימים. ארץ הגלות נותרה בעבורם ארץ ניכר, גם לאחר מאות שנים שישבו בה. היהודים נדדו ממקום למקום, לעתים מרצונם ולעתים בעל כרחם. זוהי תופעה שאין לה אח ורע במשפחת העמים. עמים אחרים שגלו מארצם, השתקעו במרוצת הדורות בארצות גלותם, והתערו במקומם החדש. העם היהודי הוא היחיד שלא מצא מנוח לכף רגלו. הוא היחיד שנדד בכל דור ודור בנתיבות ימים ועל פני יבשות.

בהקשר למצבו של העם בגלות, הוסיפה התורה פרט נוסף: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלויים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך" (שם). במילים מצמררות אלו מציירת התורה תמונה מדוייקת של גורלם המר ומצבם הקשה של היהודים בגלות. גם במקומות שהיהודים הגיעו בהם לעושר רב, הם חשו חוסר ביטחון, והיו שרויים בפחד מתמיד.

לאורך הגלות הוקז דמו של עם ישראל. החרב שהורקה אחר עם ישראל בצאתו לגלות, לא שבה לנדנה. נאמר בתורה: "והריקותי אחריכם חרב, ואבדתם בגויים, ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כ"ו, ל"ג, ל"ח). לדאבון לב, נבואה זו התקיימה במלואה. כמעט כל מקום שהגיעו אליו יהודים, מנת חלקם היתה השמדה, רציחות וטביחות. לדעת מומחי דמוגרפיה, עשוי היה עם ישראל למנות כיום מאות מיליוני איש (כמעט כמו העם הסיני!), אלמלא ההשמדה שאכלה בו בכל פה. וראה זה פלא! למרות כללי הדמוגרפיה המקובלים, התאמתו דברי התורה: "ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג ה' אתכם שמה" (דברים ד', כ"ז).

התורה הודיעה לנו מראש: "והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביכם, ורדף אתכם קול עלה נדף..." (ויקרא כ"ו, ל"ו). האם לא התגשמו דברים נוראים אלו בזמן השואה? לדאבון לב, העמקה ועיון בפרשיות התוכחה תגלינה תיאורים שנכתבו בתורה מראש, על אשר התרחש בנוראה שבשואות שעברו על עמנו.

היהודי הושם בגלות תמיד ללעג ולקלס. בתיאורים האנטישמיים הוא היה מושא לצחוק ולהתעללות, בדיוק כפי שנאמר בתורה: "והיית... למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (דברים כ"ח, ל"ז). היהודי הפך לסמל ההשפלה בקרב כל העמים שהוא גלה לארצם. מעניין לציין את דברי רש"י, המפרש: "לשנינה - לשון ושננתם, ידברו בך". האין בכך נבואה מפורשת על מה שעתיד לקרות לעמנו במרוצת השנים?! צא ובדוק, כמה כותרות ראשיות בעתונות העולם עוסקות ב'בעיית היהודים', כמה מישיבות מועצת הביטחון של האו"ם התמקדו סביבה! מי יכול היה לחזות זאת מראש? ניתן לקבוע בוודאות, שאין עם בעולם בסדר הגודל של עם ישראל, שהכל עוסקים בו, מדברים עליו והוא מהווה מטרד עולמי קבוע.

חשוב לציין שהעובדה שנבואות החורבן ומוראות הגלות התאמתו בצורה מדוייקת, מהווה עבורנו גם מקור לחיזוק ולעידוד. כשם שהתקיימו נבואות החורבן ומוראות הגלות, כן יתקיימו בעזרת ה' נבואות הנחמה. לפי דברי הנבואה מצפה לנו עתיד מזהיר, וזאת כאשר תגיע העת המיוחלת, ופעמי משיח צדקנו יישמעו בעולם.

בניית אתרים