חורבן בית שני

מאמרים נוספים
הקדמה
היסטוריה חריגה וייחודית
פרשיות התוכחה רומזות לשני חורבנות
תיאור החורבן של בית המקדש הראשון
מאמרים נוספים
חורבן בית שני
המרד ברומאים וחורבן הארץ
התפזרות היהודים בגלות
ייסורי העם בגלות
עם ישראל לא יכלה לעולם
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעד
התורה לא תישכח
השבת - אות ברית בין ישראל לאלוקים
התקרבות הגאולה
הנדודים עקב הצימאון הרוחני
מאמרים נוספים

התורה צפתה בבירור, שחורבן בית ראשון לא יהיה החורבן האחרון. ירושלים תיחרב פעם נוספת, ואף העם יגלה פעם נוספת מארצו. חשוב להדגיש, כדי שעניין זה ייהפך למציאות, היו צריכים להתרחש עשרות תהליכים מורכבים שיוליכו לכיוון מסויים מאוד. במבט אנושי הדבר נראה תלוש מן המציאות. בעזרת חוקי הסטטיסטיקה, הגיון בריא ואפילו חכמת ראיית הנולד, כלל לא ניתן היה בשום אופן לצפות מראש התפתחויות כה מורכבות וחריגות. התורה חזתה כל זאת מראש מאות שנים לפני שההתרחשויות הללו יצאו אל הפועל.

בנבואת התוכחה המתארת את החורבן והגלות, נאמר (דברים כ"ח, מ"ט): "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו". נקל מאוד להיווכח שנבואה זו הינה תיאור מדוייק של מה שהתרחש במציאות לאחר שנים רבות.

העם שהשתלט על יהודה הגיע מרחוק, מקצה הארץ. תיאור זה הולם בדיוק את רומי שהיתה רחוקה מארץ ישראל מרחק גאוגרפי רב. בתנאי הימים ההם ניתן היה בהחלט להחשיבה כמגיעה מקצה הארץ, בניגוד לבבל שהשתלטה על ארץ ישראל בימי בית ראשון, ובאופן יחסי לא היתה מרוחקת מהארץ.

השפה שבה דיברו הרומאים זרה היתה ליושבי ארץ ישראל, בדיוק כפי שנאמר: "גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כ"ח, מ"ט). זאת, בניגוד לנבואה בספר ויקרא, הדנה על חורבן בית המקדש הראשון. שם לא נאמר: "גוי אשר לא תשמע לשונו", כי אכן היהודים הבינו היטב את השפה הארמית - שפת בבל.

בקשר לרומאים מופיע גם הדימוי לנשר: "כאשר ידאה הנשר" (דברים כ"ח, מ"ט). מלבד העובדה שהדימוי בא להדגיש את מהירות הדאייה – מהירות התנפלות הגדודים הרומאים, יש בו גם רמז ברור מאוד לרומאים. הסמל שנישא על נסי המלחמה של חיילות רומי היה הנשר. לפי כל המקורות באותם ימים, הנשר שימש כסמלם של הרומאים בלבד.

התורה הודיעה כי ירושלים ושאר ערי יהודה הבצורות יפלו לאחר מצור ממושך. דברים אלו נכתבו שנים רבות לפני שערים אלו יושבו ע"י יהודים. ייתכן גם שבעת שניתנה התורה, ערים אלה עדיין לא היו קיימות. למרות זאת, צפתה התורה מראש שתהיינה ערים בצורות, ויושביהן יובסו ע"י האויב לאחר מצור. וכך קוראים אנו בתוכחה: "והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות, אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך..." (דברים כ"ח, נ"ב).

הדברים יצאו אל הפועל בדיוק נמרץ, אף שאיש לא יכול היה לשער שכך יקרה. יוסף בן מתתיהו, המתאר בספרו את נפילת ירושלים בידי טיטוס (מלחמת היהודים, ו', ט', א'), מתאר גם את התפעלותו של טיטוס לאחר החורבן מעוצמתן של חומות ירושלים. "וטיטוס בא אל העיר, והשתומם עליה מאוד, ובפרט על חוזק חומותיה ומגדליה... בראותו את גובה המגדלים המוצק, את גודל סלעי הבנין, את הדבק המכוון ביניהם, וגם את מידת עובי המגדלים וקומתם - קרא: "האלוקים נלחם לנו - כי רק יד האלוקים החזקה גירשה את היהודים מן המצודות האלה. כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה" .

טיטוס התפעל מחוזק החומות, ותלה את החורבן ברצון ה'. הוא לא יכל לדעת, שדברים אלו נכתבו בתורה. אולם עם ישראל ידע. ה' הוא זה שמסר את ירושלים בידי הכובשים הרומאים, בדיוק כפי שנאמר בנבואה שנים רבות קודם לכן.

המלחמה נגד הרומאים היתה עקובה מדם. יוסף בן מתתיהו ידע לספר על גוויות החללים, שנערמו ערמות ערמות ברחוב, ועל דם יהודי שנשפך כמים ברחובות ירושלים. כל הדברים הללו נכתבו והתפרסמו מראש. גם ילדים רכים בשנים ידעו לצטט את הפסוק המפורש הצופה זאת (שם, כ"ז): "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ, ואין מחריד". לאסון זה נוספו גם הרעב והמחלות שפשטו בעיר באותם ימים. בתלמוד, במדרשים ואף בספרו של יוסף בן מתתיהו מופיעים תיאורי זוועה על הרעב שעשה שמות בתושבים ועל הדבר שפרץ בעיר. אף דברים אלו צפויים היו, והינם כתובים במפורש בספר התורה: "ועבדת את אויביך, אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל .. ידבק ה' בך את הדבר..." (דברים כ"ח, פסוקים כ"א, מ"ח).

התורה צפתה מראש כי בעקבות הכיבוש יגיע מצב שבו: "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי" (דברים כ"ח, מ"א). ניתנה כאן שימת דגש מיוחדת על ההליכה בשבי של הבנים והבנות, ולא על הגליית כל העם; אנשים, נשים וטף, כפי שהיה בעת הגלות לאחר חורבן בית ראשון בימי נבוכדנצר. ואמנם, סופרי ההיסטוריה יודעים לספר כי טיטוס לקח מאות צעירים בשבי כדי להעבירם לפניו בתהלוכת הניצחון ברומי, או כדי להופכם לעבדים.

בהמשך, התורה מתארת כיצד יוגלו השבויים לנכר, ומה יעלה בגורלם: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (דברים כ"ח, ס"ח).

"אחרי נלכדה ביתר בא הכל תחת עול רומא. השבויים הרבים נמכרו במספר אשר לא יספר מרוב ממכרת עבד... בעד כל עבד שלמו מחיר הסוס. ואלה מהשבויים אשר לא נמכרו שם, הובאו אל שוק עזה בריבוי הגדול – קראוהו שוק של אדריינוס, ואלה אשר גם שם לא נמכרו הושיבו האניות ויוליכו אותם מצרימה, ובדרך מתו רבים מהם גם על ידי רעב גם על ידי שנשברו האוניות, ורבים גם (שלא נמכרו מפני ריבויים) הומתו מבני הנכר".

לשרשרת תיאורי הזוועה של החורבן, נוסף גם הפרט האיום שבדומה לו אירע אך ורק בעת חורבן בית ראשון. התורה מתנבאת: "ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוקיך" (דברים כ"ח, נ"ג). נבואה איומה זו נתקיימה בכל נוראותיה. על מקרה אחד של אשה שטבחה את בנה כאשר גברה עליה מצוקת הרעב, מספר יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ו', ג', ד'). יוסף גם יודע לספר שכאשר נודע דבר טבח איום ומתועב זה, הזדעזעו כל שומעיו והתמלאו ברגשות זוועה ופלצות. גם פרט זה התרחש בדיוק כפי שחזתה אותו התורה: "והיית לזוועה לכל ממלכות הארץ" (דברים כ"ח, כ"ה).

לדאבון לב, התקיימה נבואת החורבן על כל פרטיה הנוראים, ובעטיו ניתן עם ישראל למשיסה בגלות המרה, וזאת, עד לביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

בניית אתרים