גלות בבל

מאמרים נוספים
הקדמה
היסטוריה חריגה וייחודית
פרשיות התוכחה רומזות לשני חורבנות
תיאור החורבן של בית המקדש הראשון
מאמרים נוספים
חורבן בית שני
המרד ברומאים וחורבן הארץ
התפזרות היהודים בגלות
ייסורי העם בגלות
עם ישראל לא יכלה לעולם
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעד
התורה לא תישכח
השבת - אות ברית בין ישראל לאלוקים
התקרבות הגאולה
הנדודים עקב הצימאון הרוחני
מאמרים נוספים

נבואתו של ירמיהו, שרק שבעים שנה הוקצבו למלכות בבל, איימה במשך דור שלם על הבבלים. היא היתה בבחינת חרב חדה שאיימה על ראשיהם של המלכים. כל תוכניותיהם וכל דרך התנהלותם הושפעו מנבואה זו. היא החרידה את שלוותם. הם ידעו נאמנה, שאם תתקיים נבואה זו, וירושלים תיבנה, יקיץ הקץ על מלכותם, ושינויים גדולים עלולים להתרחש. לכן, במשך כל אותה תקופה, כל עוד לא הגיעה תקופת שבעים השנה אל קיצה, נמנעו המלכים מנקיטת פעולות, שלדעתם היו עלולות להכעיס את אלוקי ישראל.

תקווה אחת היתה להם. הם קיוו, שהתרחקותו של עם ישראל מה' תביא לניתוק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. הם סברו שאם תעבורנה שבעים השנה, וירושלים לא תיבנה, אלא תישאר שדה קוצים אשר שועלים מהלכים בו, סימן הוא שאלוקי ישראל עזב את עמו, ושוב לא יהיה ח"ו כח בעולם אשר יעמוד מול מלכי האומות  ויפריע להם לבצע את מזימותיהם.

מלכות בבל נוסדה בשנת ג' אלפים שי"ח {3318} לבריאת העולם. נבוכדנצר, מייסד המלוכה, מלך ארבעים וחמש שנה. אויל מרודך בנו מלך עשרים ושלש שנה. המלך בלשאצר נכדו חרד מאוד מן הבאות, אך לאחר שעברו שלוש שנים נוספות, ונבואת ירמיהו לא התקיימה, נראה היה לו, ששוב אין לו ממה לחשוש, והוא החליט לחגוג את המאורע. דעתו היתה, שכבר תמו שבעים השנה, ואלוקי ישראל לא הושיע את עמו.

 שמחתו הגדולה התבטאה במעשה הפגנתי, שמטרתו היתה להראות לכל שריו ועבדיו, ששוב לא קיים איום כלשהו על שלטונו. הוא הכין סעודה גדולה, בתקווה שפרטיה ייזכרו לדורות. בלשאצר היה כה בטוח ששוב לא תתקיים הנבואה, עד שהתיר לעצמו לעשות מעשים, שאפילו סבו נבוכדנצר, השליט העולמי האכזר, ואביו, אויל מרודך, לא העזו לעשות: הוא החליט להשתמש בכלי בית המקדש לצרכיו הפרטיים. לפי חישובו נבואת ירמיהו ח"ו בטלה, ירושלים תישאר שוממה, ומאומה לא יארע. אלוקי ישראל שוב לא יושיע את עמו. ואם כן, לדעתו, אם ישתמש בכלי המקדש, לא יתרחש דבר.

אולם הוא טעה בחישובו! באותו לילה נהרג בלשאצר במתקפה שנערכה על ידי דריווש ממדי וחתנו, כורש מפרס. דריווש הציע את כס המלוכה לכורש, אולם הוא סירב. הסיבה לסירוב היתה, כי דניאל, יועצו היהודי של נבוכדנצר, התנבא שתחילה תעבור המלכות למדי, ורק לאחר מכן לפרס. הדבר מורה באיזו רצינות התייחסו מלכי קדם לדבריו של נביא ה'. ההחלטה המדינית החשובה ביותר - מי יעלה על כס המלוכה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם – היתה תלויה בדברי הנביא!

דריווש מלך רק שנה אחת, וכורש מלך אחריו פחות משלוש שנים. אחריהם עלה על כס המלוכה אחשורוש. שלטון אחשורוש החל בשנת ג' אלפים שצ"ב  (3392) לבריאת העולם.

גם מעייניו של אחשורוש היו נתונים לחשבון שבעים השנה. הוא חישב ומצא שבלשאצר טעה, ולכן נהרג. הטעות נבעה מכך, שבלשאצר לא ידע מאיזו שנה יש למנות את תחילת שבעים השנים. לפי חישובו של אחשורוש, שבעים השנה של נבואת ירמיהו תמו בשנה השלישית למלכותו. כאשר עברה השנה, וקיומה של הנבואה בושש לבוא, גם הוא הגיע למסקנה שח"ו ה' עזב את עמו ישראל. כבלשאצר בשעתו, גם הוא החליט לערוך סעודה גדולה; זוהי הסעודה שנמשכה מאה ושמונים יום, ותיאורה מובא בתחילת מגילת אסתר. גם אחשורוש החליט להפגין ולהראות לעין כל, ששוב אין ממה לחשוש. אף הוא הוציא את כלי המקדש, והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. אך שלא כבלשאצר, שנענש מיד על עוונו הכבד והומת, אחשורוש עצמו לא נענש. השגחת ה' יעדה לו תפקיד מרכזי בהצלת עם ישראל בעתיד. אולם גם בו פגעה יד ה' באופן מיידי. אשתו, ושתי המלכה נהרגה, ובעקבות זאת הומלכה אסתר, והוכנה הקרקע לנס ההצלה המתואר במגילת אסתר.

דניאל ידע, שנבואה לטובה תמיד מתקיימת, אין כל אפשרות שתתבטל. כאשר ראה, שנבואת ירמיהו אינה מתקיימת לפי החישובים שנעשו עד לאותה שעה, הבין שהחשבון שנערך על ידי מלכי האומות לא היה כלל נכון. הכוונה האמיתית של הנבואה היתה, שירושלים תיבנה אחרי מלאת שבעים שנה לחורבנה של העיר על ידי מלכות בבל, ולא אחרי שבעים שנה להיווסדה של מלכות בבל, כפי שסברו המלכים בטעות. ואכן כך היה. בתום שבעים שנה לחורבן הבית החלה שיבת ציון, ובעקבותיה – בניין בית המקדש השני.

בניית אתרים