הקדמה

אותיות נוספות
האות אָלֶף
האות בֵּית
האות גִּימֶל
האות דָּלֶת
אותיות נוספות
האות וָאו
האות זַיִּן
האות חֵית
האות טֵית
האות יוּד
האות כָּף
האות לָמֶד
האות מֵם
האות נוּן
האות סָמֶך
האות עַיִן
האות פֵא
האות צָדִי
האות קוּף
האות רֵיֹש
האות שִׁין
אותיות נוספות

הקדמה

 דיבורו של הבורא ברא את העולם

העולם נברא ב"עשרה מאמרות" (מסכת אבות ה', א'). המלה "מאמר" מתייחסת בעיקר לכוונה, למחשבה שלפני המעשה, למניעיו של המדבר, בעוד שה"דיבור" מציין את התהליך הגשמי והחיצוני של הדיבור. כאשר אמרו חז"ל שהבורא ברא את העולם ב"עשרה מאמרות", הם ביקשו ליידע אותנו, כי אבני הבניין של הבריאה היו המניעים הרוחניים של הדיבור. לפני הבריאה היתה לבורא מטרה מסויימת, והעולם כולו נברא ונתהווה כדי להגשים מטרה זו.

יסוד ידוע הוא שהעולם נברא "יש מאין", כלומר, הקב"ה ברא את המציאות – ה"יש", מתוך הריקנות – ה"אין". הסברו של המושג "מאמר" מוסיף ממד חדש ליסוד זה.

לפני הבריאה לא היה דבר גשמי, היה רק רצון הבורא. היקום כולו נברא כדי לשמש אמצעי למילוי רצונו של ה'. ננקוט דוגמא: הבורא רצה שבנים ובנות יכבדו את הוריהם. מסיבה זו הוא ברא עולם שאיש ואישה נישאים בו, יולדים ילדים ומגדלים אותם. הוא רצה שבני אדם יבקשו את התערבותו, יזדקקו לטובו ויכירו לו תודה על אשר עשה למענם. מסיבה זו הוא ברא בני אנוש, אשר לא יוכלו להתקיים ללא מזון. כך הם יביטו על פרוסת הלחם שחייהם תלויים בה ויאמרו: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ". 
 

 המשך קיום העולם לאחר ששת ימי בראשית

ראינו אפוא, שהבריאה נבראה בגלל רצון ה'. כך למשל אמר ה': "יהי רקיע" (בראשית א', י'). מילים אלו הביאו להתהוות השמים ברגע הבראשיתי. אך עדיין נשאלת השאלה: מה מונע מן השמים להזדקן, להתנוון ולקרוס? מדוע לא יתיישנו השמים, כשם שהתיישן הלחם שנותר מאתמול? מדוע חלקים מסויימים ביקום הם נצחיים, בעוד האחרים מתקיימים זמן קצר בלבד?

המשורר האלוקי השיב על שאלות אלו באומרו: "לעולם, ה', דברך ניצב בשמים". דבר ה', אשר הביא להתהוות השמים, נותר ניצב בתוכם. השמים ממשיכים להתקיים, מפני שלמעשה, אין רגע החולף בלי שה' ימשיך לומר: "יהי רקיע". לולא זאת היו שבים השמים למצב ששרר לפני הרגע שבו נאמר רצון ה'. כך הוא המצב גם ביחס לכל שאר הנבראים. "עשרת המאמרות" המקוריים נאמרים שוב ושוב. הרצון האלוקי שהתגלה בששת ימי הבריאה, נותר קיים בכוח. ללא זאת היה היקום כולו שב אל מצב התוהו ובוהו שקדם לבריאה.

כשם שדבר ה' מאפשר את קיום השמים, הוא מאפשר גם את קיומו של כל נברא ונברא בכל שעה ושעה.
 

 "דבר ה'"

הבה ננסה להעמיק במשמעות המושג "דבר ה"' ולהבינו טוב יותר. ננסה להבין כיצד משתלשלים מ"עשרת המאמרות" המוגדרים של הבריאה מיני בעלי חיים ושאר נבראים רבים לאין סוף.

בספרי המקובלים כתוב: ראשית הבריאה נאצלו האותיות, ובאותיות אלו ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולמות. זהו סוד הפסוק: "בראשית ברא אלקים את", פירוש - בראשית ברא אלקים אותיות מא' עד ת'. עשרים ושתיים האותיות הקדושות הן כוחות רוחניים, עמוקים וראשוניים. למעשה, הן חומר הגלם של הבריאה. כאשר צירף ה' אותן למילים, לפסקאות ולציוויים, הן הביאו לבריאת העולם, הן תרגמו את רצון ה' אל תוככי המציאות.

באותיות האל"ף-בי"ת העברי טמונה חכמה אלוקית. את האותיות ניתן להציב בצירופים אין ספור - על ידי שינוי סדר האותיות בתוך המילים ועל ידי החלפת אותיות בהתאם לכללי מערכת האותיות של תורת הקבלה. כל ארגון מחודש של האותיות יוצר מזיגה חדשה של הכוחות הקוסמיים הרוחניים שהאותיות מייצגות. מקבילה לכך ניתן למצוא במדעי הטבע. צירוף של מימן וחמצן יוצר מים, בעוד צירוף אחר יוצר את תחמוצת המימן. הדברים אמורים בכל היסודות ובמספר אינסופי של צירופים אפשריים.

מאמר ה', אשר ברא את השמים, ברא גם את כל הנלווה אליהם. שבעה רקיעים נבראו, והם מייצגים דרגות רוחניות שונות. לכל אחד מרקיעים אלו תפקיד משלו. בנוסף לכך, שוכנים בו נבראים המאפשרים לו להגשים את מטרותיו. בדרכים שאינן ידועות לנו, כל רקיע ורקיע הוא תוצר של הצירופים הרוחניים המיוצגים באותיות הפסוק: "יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים" (בראשית א', ו'). 


 קריאת שמות לכל בעלי החיים

על פי האמור לעיל מובן היטב, מדוע בקשת ה' מ'אדם הראשון', לקרוא שמות לכל בעלי החיים, היא הוכחה ראשונית לגדולתו של האדם ולדרגתו הרוחנית הגבוהה. ה' הביא את העופות והחיות אל האדם כדי "לראות מה יקרא להם" (בראשית ב', י"ט). כביכול, האדם עובר מבחן: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". קריאת השם היא הענקת משמעות. צירוף העיצורים והתנועות המציינים את שמו של יצור זה או אחר, מקנה לו חשיבות נצחית. כאשר אין מסתכלים בקריאת השמות מנקודת מבט רוחנית, קשה להבין מדוע המשימה של קריאת השמות נכללת בין שאר העניינים של בריאת העולם, וזאת במיוחד בעידן המודרני שממציאים בו שמות בעלי צליל מושך ואופייני.

כאשר אמר האדם כי שמה של חיה מסויימת יהיה "שור", ולציפור זו יקראו "נשר", הוא ציין, למעשה, את הכוחות הרוחניים שאותיות אלה מבטאות. הנוסחה המסויימת, הנובעת מן הצירוף המיוחד של האותיות והתנועות, תורגמה על ידי ה' לעצבים, לגידים, לשרירים, לעור, לגודל, לכח, לצורה וליכולת. כאשר הפסוק אומר: "וכל אשר יקרא לו האדם... הוא שמו", המשמעות היא שהכוחות הרוחניים שנקב האדם בשמם אמנם קיימים. וכוחות רוחניים אלה, אשר תרגם ה' בשחר הבריאה למילה "שור", נשארו תמצית מהותו של השור בכל עידן ועידן.

*   *   *   *

כל מסגרת אלפא-ביתא ברחבי העולם הריהי אוסף מקרי של עיצורים, שסדרם נקבע בהסכמה כללית, אך ניתן היה - ועדיין ניתן - לשנות סדר זה, בלי לפגוע בתוכנו ובמשמעותו של האל"ף-בי"ת. לעומת זאת, באל"ף-בי"ת העברי נקבע לכל אות ואות שמה, נקבעה צורתה הגראפית, נקבעו ערכה המספרי ומקומה המיוחד במסגרת האל"ף בי"ת, וכל זאת על פי תכנון אלוקי.

להלן יוסברו הכללים והתכנים המאפיינים כל אחת מאותיות האל"ף – בי"ת.

חזרה לדף הראשי



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים