קב"ה רצה שתהיה הורתו ולידתו של המשכן בקדושה ובטהרה, כי ראוי מקום העשוי לשמש משכן להשראת השכינה, שיבנה מהמסד ועד הטפחות בקדושה. לכן נבחר בצלאל שהיה נין ונכד לחור, שמסר את נפשו על קידוש ה', בעת שחטא העם בחטא העגל. "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר ציווה ה' את משה" (שמות ל"ח, כ"ב).
משמו של הגאון מוילנא נמסר כי אילו היה נבנה בית כנסת, באופן שגם הקרדום שבו בקעו את עציו, נחטב בקדושה, לא היתה נופלת מחשבה זרה בראשו של מי המתפלל בהיכל זה. כי מקום הנבנה על יסודות הקדושה משרה את קדושתו על כל באיו.
רבי חייא מעיד על עצמו כיצד לימד את ילדי ישראל בקדושה ובטהרה: "עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל. מה עשיתי? הלכתי וזרעתי כותנה, קלעתי ממנה רשתות ציד, וצדתי צבאים. מבשרם האכלתי יתומים, ומעורותיהם עשיתי מגילות קלף, ועליהן כתבתי חמישה חומשים. אחר כך הייתי הולך לעיר (למקום שאין בו מלמדי תינוקות), והייתי מלמד חמישה חומשים לחמישה תינוקות (ילדים), וששה סדרים לששה תינוקות. אחר כך הייתי עוזב את המקום (כדי ללכת למקום אחר), ואומר להם: עד שאחזור ואבוא, למדו זה את זה מקרא ומשנה. וכך עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל. אמר על כך רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא!" (בבא מציעא פ"ה).
הצלחת מפעלו הקדוש באה לו מפני שגם החומשים שבהם למדו התלמידים, נעשו בקדושה. גם זריעת גרעיני הכותנה וגם קשירת רשתות הציד נעשו מתוך מחשבות קדושות, למען האכלת בשרם ליתומים עניים והכנת עורותיהם לספרי תורה.
בזכרונה של יהדות ליטא שמורה פרשת הנחת אבן הפינה לישיבת וולוז'ין, אותה אכסניה של תורה שהוציאה את גדולי הדורות האחרונים מאז ימי הגר"א.
היו אומרים בליטא כי מדמעותיו הרותחות של רבי חיים מוולוז'ין, אשר נשרו מעיניו במשך שעה ארוכה, היה אפשר לגבל את החימר לאבן פינה. ואמנם, דמעות טהורות אלו שנמהלו בעפר יסודה של הישיבה ונספגו באושיות עמודיה, הן שעמדו לישיבה במשך שנים רבות, תחת מטות הרשע של ניקולאי ועוזריו, והם ששמרו על טהרת תורתם של לומדיה.
גם בגדי הקודש שהוכנו לאהרן הכהן, נעשו מתחילתם בקדושה יתירה, כדי שישפיעו שפע קודש על הלובש אותם.
ככל שמחשבת ה"לשמה" מושקעת יותר ויותר, אף בשלבים המוקדמים של ההכנה, כן היא פועלת יותר לאורך השנים. לכן הצטווה משה להזהיר את האומנים העוסקים במלאכת עשיית הבגדים, אשר לבטח היו בעלי מדרגה גדולה ביראה ובצדקה, כי יעשום בקדושה יתירה.
בית המקדש הראשון, הבניין המקודש בעולם ומקום השראת השכינה, מאחר שבבנייתו סייע חירם מלך צור, סופו שנחרב. כזה גם היה גורלו של המקדש השני, אשר נבנה בסיועו של כורש מלך פרס. מכיון שכספו, ונדבתו לא באו רק מכיסם של ישראל טהורים, לא עמדה לו קדושתו לאורך ימים והוא נחרב.
לעומתם, נבנה המשכן על ידי משה רבנו ובצלאל בן אורי, יחד עם אומנים צדיקים ויראי שמים שבעם. ואכן, יד זר לא שלטה בו והוא נגנז, אך שמור וקיים.
עתה נותר לנו לצפות לבנייתו של בית המקדש השלישי שיבנה ממסד עד טפחות בקדושה ובטהרה, כך לא ישלטו בו לעולם ידיים זדוניות, והוא ילוונו לדורות עולם.