האושפיזין

מאמרים נוספים
פקודת היום - לשמוח
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
סוכות - חג האסיף
שמחה ללא מיצרים
מאמרים נוספים
שמחת בית השואבה
שמחתנו באמיתות התורה
אהבת המצוות
מאמצים להשגת האתרוג
עצת המלך
"סוכה תהיה למסתור ממטר"
סוכה של לויתן
הטבע והאדם
מתנת ישע
האמונה והחקירה
שמחת האסיף
זמן שמחתנו
ארעי ושמח
זכר לענני כבוד
והיית אך שמח
ארבעת המינים
ארבעת המינים
מבצר ושמו סוכה
סוכה על אם הדרך
לִקְחֵי ארבעת המינים
שובע שמחות את פניך
הבטחון והשמחה
ושאבתם מים בששון
שמחת ישראל והתורה
חג הסוכות
זכר לענני כבוד
שמחה ללא מיצרים
מעל לשמש
ארבעה מינים
מאמרים נוספים

שבעת הרועים

מנהג ישראל להזמין לסוכה 'אושפיזין', את אבות האומה הישראלית ומנהיגיה - אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.

שבעת רועים אלו חיים, קיימים ומשפיעים על חיינו באופן עמוק ביותר.

מטרת בואם לסוכתנו כדי שנלמד מהם ונהיה מושפעים ממידותיהם ומהנהגתם.

הורגלנו לחשוב ששבעת הרועים הם האורחים שלנו, אבל על פי האמת אנחנו האורחים שלהם. כלומר, בכל יום מחג הסוכות יש לנו מארח אחר, ואנו נכנסים תחת השראתו.

חכמי הקבלה ייחסו לכל רועה מידה אחרת משבע מידות ההנהגה שבהן ה' מנהיג את עולמו: חסד - אברהם, גבורה - יצחק, תפארת - יעקב, נצח - משה, הוד - אהרן, יסוד - יוסף ומלכות - דוד.

אותן שבע מידות הנהגה הן כנגד שבעת ימי בראשית. הבריאה כולה נבראה בששה ימים כנגד כיווני העולם (דהיינו, ארבעה צדדים, מעלה ומטה. סך הכל שש). ביום השבת שבת ה' מכל מעשיו וכלל ביחד את ששת ימי הבריאה. במקביל, שש המידות הראשונות הן מידות פרטיות של הנהגה, והמידה השביעית, מידת ה'מלכות', כוללת את כל יתר המידות.

 

מידה - מהי?

מידה היא דבר מולד. חלק בלתי נפרד ממהות האדם. תפקידו להוציא אותה מן הכוח אל הפועל ולפתח אותה.

יש אנשים שנולדו עם התכונה להיות רחמן ורגיש לזולת, ויש אנשים עם טבע אכזרי. יש שטחיים בגישתם לכל דבר ויש שמעמיקים. יש הממהרים לכעוס, ויש רגועים בנפשם.

מידה אינה תכונה נרכשת, המושגת על ידי עבודה רוחנית. אך עם זאת, עבודת המידות מחזקת את כוחן ותוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. הודות להם, נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים.

כאשר יהודי מתנהג על פי אותן שבע מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם באותן שבע דרכים, ועל ידי כך הוא שלם במעלתו.

 

שבע המידות

תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו, ולחיות על פיהן.

אין יהודי בעולם שיכול לפטור את עצמו מחובתו על ידי הטענה שהוא אינו מחונן בטבע טוב ומבורך. אף יהודי אינו יכול לומר: איני מסוגל לרחם ולשאת בעול, שהרי נולדתי עם טבע קשוח. שכן בכל יהודי יש את כל שבע המידות!

ה' ברא את האדם בצלמו, עם בחירה חופשית, הנותנת לאדם את האפשרות להרוס את הבריאה של ה', חלילה. ואכן, אדם הראשון בחר להרוס את הבריאה בחטא עץ הדעת. מאותו חטא החלו אלפיים שנות תוהו שקדמו לאברהם אבינו.

אברהם אבינו הכיר את בוראו ובנה מחדש את העולם. אחריו כל אחד משבעת הרועים גילה בחינה נוספת של אור האלוקות, שנסתר בחטא אדם הראשון.

הבריאה הראשונה היתה על ידי ה' יתברך בלי שותפות האדם. הבריאה השניה היתה באיתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), על ידי עבודת האדם, באופן שהאדם נעשה, כביכול, שותף באותה בריאה.

כמו שה' ברא את העולם בשבעת ימי בראשית, כל יום כנגד מידה אחרת משבע המידות, כך גם עלינו לבנות את העולם מחדש על ידי שבעת ימי חג הסוכות. בכל יום אנו מוציאים מן הכוח אל הפועל את מידות הרועים העליונים, ועל ידי כך אנו מחזירים את הארת שבעת ימי בראשית.

כשם שאנו בונים את העולם כולו, כך אנו בונים את עולמנו הפנימי. אנו נולדים מחדש על ידי עבודתנו.

כל יום מימי חג הסוכות שייך לאחד משבעת הרועים. כל רועה משפיע עלינו ומסייע לנו להוציא וללטש את המידה שחידש בעולם.

 

אברהם אבינו הוא האושפיזין שלנו ביום טוב ראשון של חג הסוכות. כמו שליום טוב יש מעמד מיוחד בחג הסוכות, כך יש לאברהם אבינו מעמד מיוחד בין האושפיזין קדישין (הקדושים).

קדמו לאברהם אבינו "אלפיים שנות תוהו" (סנהדרין צ"ז, ע"א). 'תוהו' פירושו, עולם ללא צורה, ללא כיוון, ללא תכלית - עולם של שממה. שהרי חטא אדם הראשון הרס את העולם מבחינה רוחנית.

אברהם אבינו הכיר שיש בורא לעולם, ובכך הפקיע את ה'תוהו' וגילה את התוכן ואת התכלית של העולם. בשעה ששרר חושך גמור, האיר אברהם את אור האלוקות ובנה עולם חדש.

אברהם אבינו מוכיח שאפילו אדם הנמצא בתוך עולם הטובע בים של חידלון, יכול לבנות את החורבות ולהתחיל מחדש.

האנושות כולה היתה מאוחדת ברצונה לבנות מגדל בבל, שבאמצעותו ביקשו למרוד בבורא יתברך. אברהם היה היחיד שהתנגד למאמץ המשותף - "אחד היה אברהם" (יחזקאל ל"ג, כ"ד). הוא עמד יחידי מול העולם כולו. אברהם הבין שהוא יכול לחזור לתכונות האלוקיות שהטביע ה' באדם הראשון.

אברהם אבינו היה הראשון שהכיר בכוח שנמצא בתוכו, לא להיות בחינת 'המשך', לא להדמות לתרח אביו, אלא להיות בבחינת 'ראשית'. "איתן האזרחי" (מלשון זריחת השמש) - זה אברהם שהתחיל את הכל מחדש.

בדרכו של אברהם עלינו להבקיע את התוהו השורר בתוך עולמנו, לגלות את הבורא ואת היעד שלמענו אנו חיים. לבנות את עצמנו מחדש על ידי עשיית חסד עם זולתנו ויצירת קשר עם בורא עולם.

 

יצחק אבינו יסד את מידת הגבורה, המביאה לידי יראה, כמו שכתוב (בראשית ל"א, מ"ב): "פחד יצחק". גבורה ויראה - משמעותן הכרה בתוקפו ובכוחו של המשפט המוחלט: "ייקוב הדין את ההר". הכל מדוד ושקול במאזני הצדק.

במבט ראשון הגבורה היא היפוכה של מידת החסד, אבל מצד שני הגבורה היא הרחבה של החסד. בדרך זו, המשיך יצחק את משימת אביו. הגבורה היא התולדה של ה'חסד'.

המתנה הגדולה ביותר היא הבחירה החופשית. כיוון שניתנה לנו בחירה חופשית, אנו אחראים למעשינו לטוב ולמוטב. הבחירה ברע מחייבת עונש, והבחירה בטוב מחייבת שכר. זוהי מידת הדין שגילה יצחק אבינו.

החסד זקוק לדין. רק תוקף הגבורה של הדין יכול לשרת את החסד הגמור של אברהם ולהביא את מעשה בראשית לתכליתו ולהשלמתו. "אברהם הוליד את יצחק" - מידת ה'חסד' הולידה את מידת ה'גבורה'.

החינוך האמיתי של אברהם היה ההכרה העצמית ופיתוח הייחודיות. יצחק גילה את מידת הדין של הקב"ה, וביטא את ייחודיותו במידת הגבורה, בדיוק כפי שביטא אביו אברהם את ייחודיותו על ידי התנהגות במידת החסד.

הפחד של יצחק נבע מכך שהוא העריך את המציאות הרוחנית שלתוכה הוא נולד. הוא פחד לאבד אותה ועשה הכל כדי להחזיק בה. לשם קיום מידת החסד ייסד יצחק אבינו את מידת היראה והפחד.

יש חשיבות רבה לנהוג בדרכו של אברהם אבינו - לא להפוך קורבן לדעות קודמות, אלא לבור את דרך האמת, לבנות בקרבנו מחשבה עצמית, כדי לבחור בין אמת לשקר, בין האור לחושך.

לגלות את הגדולה שבקרבנו, את הייחודיות שבליבנו, ולבנות עולם חדש נקי מהשפעות החברה הקלוקלת.

 

ליעקב אבינו מיוחסות שתי מידות: מידת האמת: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ'), ומצד שני מידת ה'תפארת' (זוהר ח"א קנ"ז ע"ב).

מידת האמת מחייבת לנהוג לפעמים באופן של חסד ולפעמים באופן של גבורה. ההתמזגות בין החסד לדין מביאה ליופי ולתפארת, שגדרה מיזוג דברים מנוגדים להרמוניה אחידה ושילובם יחד בסדר נכון ובהתאמה מלאה.

צירוף ההפכים נשקף במילה א-מ-ת. א', האות הראשונה של המילה אמת, היא גם האות הראשונה של האלף-בית, המורה על התחלת העולם שנברא במידת החסד. ת', האות האחרונה של אמת, היא האות האחרונה של האלף-בית, המרמזת על הגבלתו של העולם במידת הדין. האות מ', שהיא האות האמצעית של אמת, מצרפת יחד את שני ההפכים.

משום כך, לאות מ' יש צורה של טבעת, המחברת את השרשרת. שהרי היא האות המרכזית המקשרת את ההתחלה עם הסוף.

כאשר מצרפים יחד את שתי האותיות האחרונות של אמת, תתקבל המילה "מת", המסמלת את המוות שבא בעקבות החטא.

כאשר מצרפים את שתי האותיות הראשונות של אמת, נגלה את המילה "אֵם". ה"אם", אמא, היא המקור לכל דבר נמצא. העולם מקורו מחסד, כמו שכתוב: "עולם חסד ייבנה". לכן, החסד הוא ה"אם", המקור של העולם.

יעקב אבינו ממזג ומצרף את האותיות של אמת. הוא מאחד את ה"אם" ואת ה"מוות" להיות אמת. זאת ההתמזגות המפוארת של התפארת.

מידת יעקב היא 'אמת', כמו שכתוב: "תתן אמת ליעקב", כי זו היא תכלית השלמות: המיזוג בין הא' - בחינת הרוחניות הנצחית, עם ה'מת' - הגשמיות הכלה והמגיעה אל סופה. דבר זה נרמז בשם י-עקב.

תפקידנו בעולם הזה הוא להיות קשורים לשורשנו הרוחני באמצעות חיי אמונה. כאשר אדם חי כאן בעולם הזה, בידיעה שהוא שייך לעולם של תחיית המתים - בכך הוא הולך בעקבות ה-מ', המסמלת את האדם ומקשרת את הא' של הרוחניות עם הת' של הגשמיות, בבחינת "א-מ'-ת ליעקב".

לפני כל מעשה שהאדם האמיתי פועל, הוא חושב איך יתלווה אליו פרי המעשה לעולם הבא. באופן זה הוא דבק במידתו של יעקב אבינו, שמביא את העולם הבא אל תוך העולם הזה.

 

הזוהר הקדוש (זוהר ח"ג רמ"ג ע"א) מייחס למשה רבינו את מידת הנצח. משה גם נקרא בפי כל ישראל 'משה רבינו', לפי שהוא הוריד תורה מן השמים ולימד אותה לכל ישראל. נוסף לכך, ייחסו רבותינו למשה רבינו גם את בחינת ה'דעת' (הגר"א בפירושו לספרא דצניעותא פ"א).

כל ג' הדברים הללו הם בעצם עניין אחד.

מידתו של משה רבינו היא ה'דעת'. משה רבינו זכה לדעת את כל התורה, ועל ידי ידיעת התורה הוא דבק בה' בכל מאודו. בכוח מידת הדעת היה משה מנהיגם של דור דעה - דור שכולם היו מחוברים לה' במחשבה תמידית בבורא באמצעות ידיעת התורה. משה רבינו הוציא את מידת יעקב מן הכוח אל הפועל.

מידתו של משה רבינו היא מידת ה'נצח', כיוון שמשה הוריד את התורה, שעל ידה זוכים ישראל לתחיית המתים - לחיי נצח. וכך ביארו חז"ל את הפסוק בישעיהו: "'כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל' (ישעיהו כ"ו, י"ט) - כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו" (כתובות קי"א, ע"ב). כאשר טל התורה יורד, המתים קמים לתחייה - זוהי נצחיות.

נשמת היהודי כלהבת נר, כמו שכתוב (משלי כ', כ"ז): "נר ה', נשמת אדם". להבת הנר תמיד רוקדת ומתנועעת. כאשר האדם לומד תורה, נר נשמתו נדלק, והוא מתחיל לרקוד ולהתנועע. לימוד התורה הוא כהצתת הלהב בפתיל. זהו חיבור הנשמה לשורשה, ולכן היא מתנענעת. אין תפילת 'דום', לא קיים לימוד 'דום'. הנשמה מתחברת לשורשה וכל כולה מזדעזעת.

רק מי שיש בו נשמת ישראל, המוטענת בחסדו של אברהם, בפחדו של יצחק, ובאמת של יעקב. רק הוא מסוגל לקבל את הדעת של משה ולהתקשר עם הקב"ה על ידי התורה.

ככל שאתה מבין את עמקות לימוד התורה, נשמתך מתקשרת עם הקב"ה. ככל שאתה מתאמץ בלימוד התורה, אתה מדבק בקב"ה.

זאת הדבקות של הנשמה עם ה'.

 

אהרן הכהן הצטיין במידת ההוד. הוד משמעותו יופי וכבוד, כמו שנאמר: "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו" (תהלים צ"ו, ו'). התורה הקפידה שבגדי הכהן הגדול יהיו יפים, כמו שכתוב: "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח, ב'). וכן כל עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש היתה נעשית בפאר, ביופי ובהדר, כפי שנאמר: "כחתן יכהן פאר" (ישעיה ס"א, י').

אהרן הכהן נקרא (תהלים ק"ו, ט"ז): "קדוש ה'". הוא דבק בקדושה עד שגם גופו הפך להיות דבר שבקדושה, שממנו קרן זיו הנשמה. אור הנשמה המוקרן בגוף הופך את הגוף לדבר נצחי, והוא היופי האמיתי. זהו תוכן מידת הוד.

לפני שחטא אדם הראשון, היה לו גוף טהור ויופי רוחני אמיתי, הכל כדוגמת הצורה העליונה ששורשה בעולמות העליונים. כשם שהיה גופו של אדם הראשון גוף טהור, כך היה עורו טהור וקדוש. עורם של בני אדם אחרי החטא אוטם ומכסה את מה שיש בתוך הגוף ומסתיר את האיברים הפנימיים. לעומת זאת, עור אדם הראשון לא הסתיר את הפנים - תוכו כברו. גופו ונשמתו, היו שווים. המציאות הגשמית והרוחנית שלו היו מחוברות יחדיו.

לאחר שחטא אדם הראשון, ירדה מדרגתו הרוחנית וגופו נעשה למציאות עצמאית. אז נולד הצורך בלבוש המסתיר את הגוף הגשמי. בֶּגֶד מלשון בָּגַד. הצורך ללבוש בגדים בא אחרי שהגוף בָּגַד בשורשו ונהיה למציאות עצמאית.

אדם הראשון התלבש בבגדי כהונה גדולה, כי אותם בגדי כהונה היו לבושי הוד והדר המורים על קדושת הנשמה הפנימית. גופו של האדם הראשון היה זוהר ככהן גדול, ולכן לבש בגדי כהן גדול.

אהרן הכהן, מתוך דביקותו בתורה, עלה לדרגת מלאך, כמו שכתוב (מלאכי ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו - כי מלאך ה' צב-אות הוא". בזה זכה למידת הוד, והאיר זוהר נשמתו מתוך גופו, דבר שהתבטא ביופי תפארת בגדי הכהונה ובעבודת הכהונה.

עבודת הכהן היתה להעלות את החומר ולחברו למעלת הקדושה. הכהן לוקח בהמה שמסמלת את הבחינה הגשמית של האדם ומעלה אותה להיות ריח ניחוח לה'. הוא מקשר גשמיות ורוחניות - זה היופי אמיתי, זו היא מידת ההוד.

אנו חיים בעולם בלי כבוד כהונה ובלי כבוד מלכות. חיים בדור שבו אנשים עושים כל מאמץ להתנהג בצורה פרועה - הלבוש הפרוע, ההתנהגות פרועה. כל זה נובע מתפיסת חיים חסרת כבוד עצמי, חיים בלי הכרת הערך העצמי.

אנו בונים סוכה זכר לענני הכבוד שהיו בזכותו של אהרן. היא נעשית מפסולת של גורן ויקב שמקורם הוא בחטא. לולא היה אדם הראשון חוטא, היו טעם העץ ופריו שווים, לא היתה פסולת באילנות ובתבואה, הכל היה מתוקן. הווי אומר, כי הפסולת היא הרע היוצא מן החטא, ואותו מקדשים להיות צילא דמהימנותא. את ה"דוה" אנו הופכים להוד. 'דוה' היא ההפך של מידת 'הוד' (אותיות הפוכות). לרמוז על עניין מידה זו שבכוחה להפוך את הטומאה לקדושה, את הרע להוד ולזיו.

הבית היהודי צריך להראות כמקום שהשכינה שורה עליו. עלינו להתלבש, להתנהג ולהראות בצורה מכובדת, באופן שזוהר הנשמה יתאחד עם ההנהגה החיצונית.

 

יוסף נקרא בתואר 'צדיק', לפי שעמד בניסיון הגדול של אשת פוטיפר. חכמי הקבלה מייחסים ליוסף את מידת ה'יסוד' (ספר הקנה).

שתי המידות קשורות זו בזו, כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י', כ"ה).

הגמרא מספרת שלא היה אדם יפה ובעל חן כמו יוסף הצעיר. למרות הכל, הוא עמד בניסיונות הגדולים ביותר, והיה לצדיק יסוד עולם.

בן שנתיים היה יוסף כשמתה אימו בלידתה, ורק בן שבע-עשרה שנה היה, כשנלקח מאביו והושם בעל כורחו במקום תוהו, ילל וישימון, במדור הטומאה והחטא - במצרים.

לאיזה סוג התנהגות היינו מצפים מנער ששנאו אותו ודחו אותו? כיצד היה צריך להתנהג נער הרחוק מביתו וממשפחתו, כשניתנו לו מעמד וכוח, שהרי נתמנה למשרה חשובה בבית אחד השרים החשובים במצרים?

כיצד יכול נער לשמור על עצמו כאשר אשת אדונו מפתה אותו בכל מיני פיתויים?

כשנזרק לבית הסוהר, היה נראה מצבו חסר תקווה. היש סיכוי שבני משפחתו ימצאו אותו בבור המצרי ויחזירו אותו לביתו?

ליוסף היו כל הסיבות לפרוק עול, לכעוס, לנטוש. אך שום תירוץ לא גרם לו לעזוב את צדקותו.

עמידתו האיתנה של יוסף בקשיים היתה רק החלק הראשון של סיפור חייו. החלק השני היה ניסיון העושר.

יוסף הוצא מהבור והושב על כיסא המלכות. הוא נעשה משנה למלך באימפריה החזקה והעשירה ביותר בעולם! הוא נשא את חותם המלכות על אצבעו.

הוא קיבץ את כל העושר של מצרים ושל כל העולם תחת ידו. הוא נהיה לאדם החזק והמפורסם ביותר בכל העולם - על כולם הוא שלט ומשל!

ההצלחה המסחררת לא השפיעה עליו להתנתק מהחינוך שקיבל בילדותו, והוא לא התפתה להתחבר עם העם ולהנות מטוב ארץ מצרים. יוסף נשאר צדיק. שום דבר לא הסיט אותו מנאמנותו!

אם מישהו רוצה לפטור את עצמו בטענה שיש לו טבע גשמי, יצר רע גדול מדי, וניסיונות ופיתויים שאי אפשר לעמוד בהם, עלינו רק להצביע על יוסף הצדיק, כי יוסף מחייב את כולם.

אחרי שעבדנו להוציא לפועל את מידות האבות - משה רבינו ואהרן הכהן, בא ה'יוסף' שבתוכנו ונותן לנו את היכולת לא להיכנע ולא להיכשל.

מידה זו נקראת גם מידת היסוד. כשם שסלע מוצק הוא יסוד הבניין שנבנה עליו, כך מידת היסוד היא יסוד כל מעלות האדם. כל המעלות עומדות על מידה זו, שהאדם יהיה נאמן ולא ימעד.

לכולנו יש יכולת להיות צדיקים כיוסף הצדיק. עלינו לזהות את מידת הצדיק שבתוכנו - מידת היסוד של יוסף, שהיא בחינת "צדיק יסוד עולם".

 

יום הושענא רבה הוא יומו של דוד מלך ישראל.

בפרק תהלים הנאמר מראש חודש אלול עד שמיני עצרת, מוזכרת בקשת הלב של דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש" (תהלים כ"ז). תמיד, בכל מצב ובכל מקום, היתה לדוד אך ורק בקשה אחת!

ומהי הבקשה? "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". בכל מקום שהוא נמצא, שיחוש את בית ה', שירגיש באופן תמידי את קרבת האלוקים.

דוד התפלל בדמעות שליש שיזכה למשש את האמונה, ושידיעה זו תיחרט בעומק הכרתו עד שיחוש זאת תמיד, בחינה של "אמונה חושית". כפי שהעיד על עצמו דוד: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז, ח').

דוד המלך מבקש מעלה נוספת: "ולבקר בהיכלו".

זו היא מידת המלכות של דוד - להיות תמיד עם ה', להרגיש שאני מבקר בחדר הפרטי של ה'.

כיצד נאמץ לעצמנו את דרכו של דוד המלך?

דוד המלך בעצמו עונה על השאלה: "לחזות בנועם ה'". פירוש, כאשר אתה רואה את היופי במה שמתרחש, אז תוכל לחיות עם התחושה התמידית כי ה' נמצא אתך בכל מקום.

כדי להתרומם מעל התנאים הקשים, אנו זקוקים "לחזות בנועם ה'", להכיר בנקודת האמת שה' נמצא איתנו תמיד, בבחינת "בכל צרתם לו צר". עם ה'טעם' הזה אנו מסוגלים לבקוע את כל המחיצות ולמצוא את הנקודה הפנימית של המצב, דהיינו, למצוא את הקב"ה.

הבקשה שמלווה אותנו מאלול עד לשמיני עצרת היא בקשתו של דוד המלך שנזכה להכיר בנוכחותו של ה' בכל מקום ובכל עת.

כאשר יבוא המשיח, תתגלה מידת המלכות בתפארתה. בעת הזו יהיה לנו קשר תמידי עם הקב"ה, בבחינת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". מידת דוד המלך - 'מלכות', היא המפתח לקרב את המלך המשיח שיבוא במהרה בימינו, אמן.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים