ארבעה מינים

מאמרים נוספים
פקודת היום - לשמוח
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
סוכות - חג האסיף
שמחה ללא מיצרים
מאמרים נוספים
שמחת בית השואבה
שמחתנו באמיתות התורה
אהבת המצוות
מאמצים להשגת האתרוג
עצת המלך
"סוכה תהיה למסתור ממטר"
סוכה של לויתן
הטבע והאדם
מתנת ישע
האמונה והחקירה
שמחת האסיף
זמן שמחתנו
ארעי ושמח
זכר לענני כבוד
והיית אך שמח
ארבעת המינים
ארבעת המינים
מבצר ושמו סוכה
סוכה על אם הדרך
לִקְחֵי ארבעת המינים
שובע שמחות את פניך
הבטחון והשמחה
ושאבתם מים בששון
שמחת ישראל והתורה
חג הסוכות
זכר לענני כבוד
שמחה ללא מיצרים
מעל לשמש
ארבעה מינים
מאמרים נוספים

אתרוג

כבר ממרחק חשו הבאים בריח ענוג, אתרוגי, הממלא את היקום בניחוח מבושם.

"איזה ריח בראשיתי!" נשמה הפטרייה במלוא אפה האדמדם בתמהיל של קנאה ושל פליאה גם יחד. לה מעולם לא היה ניחוח ייחודי משלה!

"כן, צמח מיושן שכזה!" פלט האלון בבוז מתנשא. "כמדומני, אלפי שנים נותר ספוג בניחוחות העבר!"

"בקרוב ישתדרג גם הריח!" מיהר הארז להצהיר בביטחה. "הוא יהיה הרבה יותר עדכני. אולי אפשר יהיה לכנותו ריח אתרוגי בנגיעות לימון ליים!"

המילה 'נגיעות' שרטה את ליבה של הפטרייה, אך היא נשכה שפתיה בהשלמה, חוששת להשחית מילותיה לריק, או שמא חשה היא חלשה ברוחה, נטולת שורשים מכדי להיאבק?!

הנה הם בתוך המטע. גזעיו המפותלים של האתרוג משתרגים במאמץ איתן לתמוך זה בזה במלחמת קיום עקבית, חסרת פשרות, מול המזיקים מבחוץ המאיימים לכובשו, ומול המזיקים מבית - החוחים הדוקרניים הבולטים מן הענפים, המאיימים תדיר לפגוע בתמותו הזכה ולפסול אותו מלכהן כליבם של ארבעת המינים.

"עלוב שכמותך, שיח חלשלוש!" הניד האלון את ראשו בזלזול בוטה. "הנה כעת נרכיב אותך לעץ החושחש, עץ סרק עמיד וחסון, וכבר תגדל כעץ איתן, מעורב בין העצים, ולא תיוותר עוד שמרן ומתבדל בדרכך הפתלתלה, המיושנת!"

"הס!" מניף לעברו הארז אצבע מתרה, "וכי נסתרה בינתך? השכחת כיצד עלינו להציג את המשימה האידיאולוגית שלנו?" וכבר הוא מביט במבט מתנשא ממרומי צמרתו התמירה והגאה, ופונה אל עצי האתרוג הנמוכים בקול אפוטרופוסי נוטף רחמים:

 "ידענו גם ידענו, אחים-עצים יקירים, עד כמה סובלים אתם מרגישות רבה במיוחד למחלות שוכנות קרקע וגם למחלות הדרים אחרות. לפיכך הטרחנו את עצמנו לכאן, כדי להיטיב עימכם, אחים אהובים. בידינו המפתח לחיים מאושרים יותר, נטולי ייסורים מיותרים - רק נרכיב אתכם לאחד משלנו, עץ סרק, וכבר תגלו עולם חדש!"

אם ציפו הפולשים הזרים שעצי האתרוג ימחאו כף בענפיהם הדקים, ופירותיהם הירקרקים יפצחו ברינה למשמע הבשורה החדשה, אכזבה מרה ציפתה להם. חומה איתנה כמו צמחה לה בשתיקה נחרצת. עצי האתרוגים לא פנו אף להשיב 'לדורשי טובתם'. ידוע ידעו היטב את 'טוהר כוונותיהם' של אותם שועלים זרים שבאו לחבל באתרוגים. רק חודיהם של החוחים העוקצניים בלטו בהתרסה עיקשת, כמבקשים להצהיר בגאון:

'לעולם לא תכניעו אותנו, אילנות סרק גאים. אומנם גזעינו רפויים, ורבים המזיקים המבקשים לכלותנו, אך במאבק על ייחודנו האתרוגי אנו ננצח, כי כל אות רפיון עלולה, חלילה, לפגוע בתום פירותינו ובניחוחות ריחנו!'

"אל דאגה, אתרוגים אהובים!" מפייס אותם הארז במתקתקות מבחילה, "לא תחושו כלל בהבדל. החושחש כלל לא יפריע לכם בדרככם האצילית. תוכלו להישאר כמעט כמו שהייתם, כמעט..."

"כן, ממש כך!" מסתיר האלון את חיוכו הזאבי, "הרי מי כמוכם יודעים עד כמה אנו מכירים ומוקירים את דרככם הייחודית, האתרוגית!"

"האם תסכימו להשתלב בינינו ולהתעדכן ברוח הזמן?" הפציר קולו הרך של הארז, "לטובתכם הדבר!"

עיניו הרמות ננעצו בתחינה בעצים נמוכי הקומה אך עתירי הפירות, מצפה לשינוי המיוחל לאות התפשרות. אך לשווא! עצי האתרוג החכמים אף לא איוו לשאת מבט לעברם - אחת היא תורתם ולא תהיה מוחלפת או 'מעודכנת'!

האלון החל  חורק בשיניו בנימת רוגז קצרת רוח, עיניו רושפות אש אוכלה. בחלומותיו העכורים ביותר לא ציפה להתנגדות כה עזה מעצים רפויי כוח שכאלו!

ואילו הפטרייה עמדה על רגלה האחת, מתנדנדת מצד לצד, פוסחת בין הסעיפים. לרגעים מבקשת היא לראות את האתרוג נכנע, מרכיב עצמו לדעת, הופך לתלוש ממקורותיו, נטול פרי וריח ייחודי, ממש כמוה. ואילו בנשוב הרוח, הנושאת עימה ריח אתרוגי קסום, היא חשה בתחינה אחרת הממלאת את ליבה ומציפה את כולה: שעץ האתרוג יישאר איתן ויגלם הלאה את המיוחד והייחודי שאין שני לו בבריאה. שהוא יישאר פרי עץ הדר שיש בו טעם וריח, יונק את מתיקותו ואת ניחוחותיו ממקורות הנצח התורניים, הקודמים לבריאת היקום כולו, ונאבק בכוחותיו הדלים, ללא שמץ של התערבות זרה, במזיקים המאיימים לכלותו. כי זהו סודו וזהו ייחודו!  

שוב נשמעה שתיקה סרבנית רועמת, נושאת עימה מסורת בת אלפי שנים, ולפיכך חזקה היא מאלפי קולות!

לעומתה מתנשאים ענפי הארז:

"אינכם מוכנים, אהה? ביקשנו לסייע לכם, אך אתם התבצרתם בעקשנותכם הבדלנית!" נחנק כמעט קולו של  הארז מחימה. כעת, כשחש מובס, נעלמה הנימה המתחסדת ונותרה לה השנאה הכעורה בהתגלמותה, "אתם כפויי טובה, משוללי בינה, חשוכים ומסרבי קידמה, ספונים בדלת אמותיכם המצומצמות, נאחזים באותן דעות עתיקות יומין שירשתם מאבות אבותיכם!"

"הישארו הלאה שקועים בבדידותכם, נאבקים כל יום מחדש במזיקים ובפגעים!" הפטיר האלון בבוז מופגן.

השנים נטשו בחמת זעם את המטע האצילי על פירותיו ועל ניחוחותיו, מתקשים לספוג את חרפתם ולהודות בסתר ליבם כי הם מעריכים ומקנאים. מקנאים באותם הנוטרים במסירות את ייחודם וממאנים להמיר אותו בנזיד עדשים!

 האחרונה יצאה לה הפטרייה, מתקשה להיפרד מהעוצמה הבראשיתית שהתגלתה לפניה במלוא עוזה במטע האתרוגים. שוב ושוב מלטפת בעיניה את הגזעים בהערכה, כמבקשת לשאוב מהם, מאותם רפויי כוח אך איתני רוח, כוחות, ולהדמות להם ולו במעט...

ריח ערב עלה ממטע האתרוגים, טהור כולו, חף מתערובת זרה - נותר הוא פרי הילולים, ריח ניחוח לד'!

כי אלה הם כוחם וסגולתם של תלמידי חכמים, לב הדור, הנוטרים את פירותיהם - תורתם וניחוחותיהם - מעשיהם הטובים, ומעלים את שאר המינים, את כלל ישראל, לפסגות ולגבהים נישאים!

 

 

לולב

במטעי דקלים ניצבים להם עצי התמר רמי גזע, נטועים בדיבוק חברים. אשכולות פירותיהם הדבשיים קרובים זה לזה. יחד ממתיקים סודות עמוקים המתוקים מדבש ומנופת צופים. יחד נאחזים הם זה בזה בעת שרוח שאינה מצויה מאיימת לתלשם ממקור חיותם. יחד הם מתנצחים הם זה בזה במלחמת התורה - בה נראים כאויבים, אך בסיומה הופכים לאוהבים, ושוב ממתיקים הם בצוותא את רזיהם. כך הפירות המתוקים, העסיסיים - משתבחים מיום ליום ונוטפים מדבשם התורני, עד אשר תגיע עת הגדיד, שבה ייקטפו בעדינות רבה ויעלו על שולחן מלכים, מאן מלכי-רבנן. אלה יתענגו מעסיסם הרב המעיד על טיבם ואיכותם ועל מקור גידולם - עץ התמר אשר זכה לגדל גידולים מפוארים אלו!

אין הם הגידול היחיד שבו משתבח עץ התמר. בלב ליבו צומח בן טיפוחיו הצעיר - הלולב.

רם הוא ונישא, מרומם מעל כולם. אך לא התנשאות יהירה היא זו, חלילה, אלא התעלות וצמיחה פנימית, הדורשת ותובעת התרוממות אישית. ידוע ידע כי על שדרתו הפנימית להישאר דבוקה ואחוזה היטב, ללא פירוד חלילה. ולא, ייפסל מלהיות עמוד שדרתה של האומה. לפיכך, אין הוא פורש את כפותיו כלפי העולם החומרני התאווני, אין הוא מבקש לטעום ממנעמיו הרגעיים של בר החלוף, אלא מתלכד כולו למקשה אחת. אחוז, דבוק במטרתו האחת והיחידה, ללא אתנחתא ורפיון. יומם ולילה לא ישבות מצמיחתו הפנימית, התובעת ממנו להיות ראוי למעמדו.

לא קלה היא הדרך העולה, לא סלולה היא למשעי. אין לו אלא לב אחד המכוון לאביו שבשמים. כדי לעלות ולהתעלות בה בהצלחה עד לרום המטרה הנכספת, יש לרכוש ביגיעה מתמדת מ"ח קניינים, המהווים שלבים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. והוא עומד במשימה העילאית, צומח לו בהתמדה עקבית מעלה מעלה. כל כולו לב אחד, המבקש ועורג להתאחד עם יוצרו, עד אשר נראהו כמתמזג בתכול הרקיע ומיטהר כמוהו. כל כולו קודש לד'!

זה טבעם של לומדי התורה, עמודי שדרת העם, אשר פירותיהם דבשיים, תורתם מתוקה, וכל ליבם מכוון ומאוחד לנותן התורה. הם אשר יתרמו את הוד זיוום התורני לאגודת המינים המאחדת ומייחדת את כלל ישראל באהבה...

 

 

הדס

צעדים כושלים, מדשדשים באבק דרכים, קרבו ובאו לעברו. הדיהם סיפרו ללא מילים על טלטלות ועל קשיים, על אבני נגף כבדות אשר נערמו בדרך החתחתים הארוכה. עוד מעט וידיים רועדות מחולשה ייפרשו כלפיו בתנועת בקשה מתחננת, מבוישת קמעה. הוא-ההדס, כמו ציפה בכיליון עיניים לרגע זה. יניע קדימה את בדיו הריחניים בתנועת חיבוק לבבי, וריחות משיבי נפש יציפו את המבקש בניחוחות של נתינה הניתנת מעומק ליבו המשולש של ההדס ויחיו אותו, את ההלך, בתשומת לב לבבית. כביכול, היה זה מבקש יחיד סגולה, וכמותו לא הציפו את בדי ההדס עשרות זוגות עיניים מתחננות דבר יום ביומו. כאשר תחלוף לה שעה של נתינה שופעת, וההלך היגע כבר יאסוף את כוחותיו להמשך מסע החיים המפרך, ייטול עימו אותו נצרך באמתחתו בדי הדסים ריחניים שינעימו לו את המשך דרכו.

כאשר שוב יחמיצו לו החיים פנים, תצליף בו האכזבה שנית בחוזקה וריח הבדידות יכה בו באכזריות, שוב תאחזנה ידיו המיובלות בעלה ההדס הדומה במראהו לעין. הוא יצמידו קרוב קרוב לפניו חרושות הסבל וישאף מלוא חופניים ניחוחות ערבים. אזי יינסכו כוחות חדשים בקרבו, טל תחייה ימלא את ליבו, ושפתיו תמללנה מזמורי תודה אל אותו הדס. ההדס הזכור לטוב בעינו הטובה, החסה ומרחמת על כל מבקש, בלי לחשב בצרות עין האם באמת זקוק הוא לריחו הטוב או שמא לא...

אך לא תמיד ירעיפו עליו שפתיים מכירות טובה ברכות ואיחולים. אוזניו הירקרקות שמעו אף שמעו רטינות ומענות, טרוניות והטחות ביקורתיות. אמנם אין הוא נבהל מפנים כעוסות, השופכות את מררתן דווקא בפני מי שהיטיב להן. הוא אף אינו נפגע מחיציהם הדוקרניים של אלו היורים בליסטראות בבור ששתו ממנו מים חיים. הוא רק ירכין מעט את ראשו החינני בסלחנות, ויפיץ הלאה מריחו הניחוח. עליו המשולשים ידונו לכף זכות את מרי הנפש הללו, שקשיי החיים הפכום לכפויי טובה, סרים וזועפים. תפילתו להצלחתם תלווה את גיוום השחוח עוד זמן רב לאחר שתעלם לה דמותם הקדורנית לאי שם. וברבות הימים יבקש שוב ושוב ההדס להיטיב עימם, עם אותם שבעי רוגז תובעני וטובעני גם יחד. כי ידוע ידע כי דווקא הם, אלו שבעטו בטובתו והשמיצו את ריחו, זקוקים לניחוחותיו יותר מכל!

לא נכחד, כי לעיתים כבדה עליו משימתו התמידית, נטולת ההילה - להעניק מדי יום ביומו מריחו לכל עובר ושב, ולהנות במעשיו את הזקוק לו. הוא עושה זאת במסירות נפש, ללא ציפייה למתת תודה או לצלצולי תהודה רמים. אך למרות הכל, הוא נותר כל כולו מוכן ומזומן להעניק מניחוחות מעשיו הטובים לכל אשר יזדקק להם, כמסורת ההדסית המושרשת בו, אשר לא נס ליחה ולא פג ריחה הטוב לאורך ימים...

כי כאלו הם גומלי החסדים שבעם ישראל. ריחם, מעשיהם הטובים, יציפו את סביבתם בניחוחות קסומים ויתרמו את עינם המבורכת לאגודת המינים המאחדת את כלל ישראל באהבה...

 

 

ערבה

שיחים שיחים מרובי ענפים נטועים על נחלי מים מפכים. כל טיבם וכל מהותם שגדלו בר. אף לא אחד שתלם כאן, אף לא אחד טיפחם וריבם, אף עין לא דמעה בזריעתם, ושום שפתיים לא ריננו בקצירתם. אין הם מניבים פרי מתוק ועסיסי, ואין הם מפיצים ניחוחות קסומים. נראה, כי בינם לבין אחיהם, שיחי הצפצפה, אין הבדל כלל וכלל. אך למרות זאת, יש בהם, בשיחי הערבה ערבות מיוחדת, המייחדת אותם והופכתם לחלק בלתי נפרד מאוגדן המינים. אולי זוהי התמימות, הכמיהה להדבק בטוב, הרצון לשאוף את ניחוחות המעשים, לטעום ולו במעט ממתק דבש הלומדים. כי כזאת היתה הערבה מאז ומתמיד - ביישנית ונטולת יומרות מיוחדות. מכירה היא היטב בדלות ייחוסה העצמי, אך יודעת כי כל עוד היא נטועה על מקורות מים חיים, אין היא קמלה. כל זמן שהיא דבקה בטוב, משלימה היא אותו והופכת בזכותו למצווה חביבה.

ויהי היום, ורוח עוועים נשבה לה במורדות הנחל, סופחת עימה גרגירי חול דוקרניים, מלאים באיבה קנטרנית:

"עד מתי, ערבה פתיה, תסכימי לחוש מושפלת?" סנטה הרוח בעליה הירקרקים, "האין את חשה כי הפכת לסמל הכניעה המוחלטת ולציות עיוור לגדולים ממך? מתי תתחילי להגשים את עצמך, להיות גאה בדלותך!"

הערבה כמו פתחה את עיניה לראשונה. אכן, עד מתי היא תהיה ערבתית שכזאת, כרוכה וקשורה לטובים ממנה? הלא עדיף להפוך למרירה ומתבדלת. אדרבא, כך יכירו כולם בערכה!

ואכן, הבלתי ייאמן התרחש. נשמטה לה מאגודת המינים, ניצבה במרדנות, מסרבת להרכין את עליה, חשה בעידן חדש ומבטיח. מעתה, לא תבקש עוד לספוג ניחוחות ולא תשלח עיניים מעריצות לעבר הטובים ממנה. זאת היא השאירה לערבות אחרות, כאלו שהרוח לא נשאתם ופיהן לא הכשילן...

כאשר נאגדה לבסוף באגודת ערבות, חשה כל כולה כמרחפת בפסגות האושר הקסום: "מה מתוק טעמו של מיצוי עצמי!" טפחה לעצמה ברברבנות על שכמה חף המעשים, "עתה יכירו כולם בעצמאותי!"

אך מה רבה היתה אכזבתה, עת ממרומי האולימפוס הדמיוני הטיחוה לפתע פתאום לתחתית חשוכה. ידיים זריזות נטלוה והחלו לחבוט בה בחוזקה. ההצלפות חתכו בבשרה החי, תלשו את עלעליה דמויי הפה, והפיצום לכל עבר. שם התגלגלו לצד רסיסי חלומות השווא אותם טוותה, חמש הצלפות ולא יותר, אך עבורה הם היו די והותר... יותר מאשר הם הכאיבו לליבה, הכאיבה לה החרטה המייסרת, הפנימית, והצליפה בה בקול נוקב: "האם ערבה לך היציאה מהכלל? האם נעמה לך הבדלנות הדלה-גאה שלך?"

ומאז, שבה לה הערבה לערבות מעשיה, מכירה בתפקידה ומוקירה את אלו אשר בכוחם היא מתעלה והופכת לחלק מהכלל. ועד היום, מתמזגת בפכפוך מים חרישי הנשמע מנחלי מים זכים. תפילתה כנה, תמימה, עולה מעלה מעלה מהעלה הדומה לפה, לזכות להיות ראויה לתפקידה, להתעלות בזכותו ולו במעט... לעומתה נשמעת אוושת רוח רכה, כמו מפייסת אותה חרישית.

נכון, דלים מעשיך ערבה. אך אם תיצמדי בניקיון פיך לטובים, ערבה וחביבה תהיי לפני יוצרך, כי הוא יודע יצרך...

כי גם לערבה חסרת הטעם וריח, המסמלת את הריקנים שבעם ישראל, יש חלק בלתי נפרד בכלל ישראל. לו רק תמלמל בפיה תחינות ובקשות להתמזג וללמוד מהטוב...

מה אתרוג זה יש בו טעם וריח - כך  בני ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים.

מה תמרה זו שיש בו טעם ואין בו ריח - כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם - כך ישראל, יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

מה ערבה אין בה טעם ואין בה ריח - כך ישראל, יש בהם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

יקושרו כולם אגודה אחת, והם מכפרין אלו על אלו!" (מדרש רבה).



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים