שמחה ללא מיצרים

מאמרים נוספים
פקודת היום - לשמוח
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
סוכות - חג האסיף
שמחה ללא מיצרים
מאמרים נוספים
שמחת בית השואבה
שמחתנו באמיתות התורה
אהבת המצוות
מאמצים להשגת האתרוג
עצת המלך
"סוכה תהיה למסתור ממטר"
סוכה של לויתן
הטבע והאדם
מתנת ישע
האמונה והחקירה
שמחת האסיף
זמן שמחתנו
ארעי ושמח
זכר לענני כבוד
והיית אך שמח
ארבעת המינים
ארבעת המינים
מבצר ושמו סוכה
סוכה על אם הדרך
לִקְחֵי ארבעת המינים
שובע שמחות את פניך
הבטחון והשמחה
ושאבתם מים בששון
שמחת ישראל והתורה
חג הסוכות
זכר לענני כבוד
שמחה ללא מיצרים
מעל לשמש
ארבעה מינים
מאמרים נוספים

שלושה עיקרים

כל אחד משלשת המועדים נועד להשריש בלב האדם את אחד משלשת העיקרים שהם יסודות האמונה היהודית: א. האמונה במציאות הבורא. ב. האמונה בתורה מן השמים. ג. האמונה בהשגחת הבורא על ברואיו.

את חג הפסח אנו חוגגים כזכר ליציאת מצרים, שבה הראה הבורא לעולם כולו שהוא אדון ושליט על הבריאה על ידי ניסים גלויים שהתרחשו בעשר המכות ובקריעת ים סוף. כאשר אנו מספרים בליל הסדר את הניסים שהתרחשו לאבותינו, אנו משרישים בליבנו ובליבות ילדינו את האמונה במציאות הבורא. עיקר זה נאמר בדיברה הראשונה של עשרת הדברות: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (דברים ה', ו'). יציאת מצרים הינה נדבך רב חשיבות של מצוות האמונה בא-ל אחד.

חג השבועות הוא זמן מתן תורה בהר סיני. עם שלם, ששים ריבוא גברים, מלבד נשים וטף, ראו ושמעו את קול האלוקים פונה אליהם. נתינת התורה לעם ישראל על ידי הבורא הפכה לעובדה היסטורית קיימת. בחג זה הננו "חיים" מחדש מעמד זה ומחדשים בלבנו את זכרו ואת לקחו המעשי.

בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית המוגן לדירת ארעי - הסוכה. בכך אנו ממחישים את האמונה שבמהלך חיינו, כמו במהלך הבריאה, כולם עומדים תחת השגחתו הישירה של הבורא. כל עוד האדם חי תחת קורת הגג של ביתו, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו מפגעי הטבע וממצוקות הזמן. בצאתו אל הסוכה, שהיא "דירת ארעי", הוא מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של ריבון העולמים.

חג הסוכות מכונה גם בשם "זמן שמחתנו". התורה מציינת במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה. עלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, י"ד). כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, משום שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, אין גבול לשמחתו. לכן, חג הסוכות הוא הזמן לציון השמחה הכללית האופפת כל אדם מישראל.

 

זמן שמחתנו

חג הסוכות שונה ברקעו ההיסטורי-לאומי מחג הפסח ומחג השבועות. בעוד שני אלה באים להזכיר את המעשה החד פעמי של יציאת מצרים ונתינת התורה, בא חג הסוכות להזכיר את מעשי ה' ואת חסדיו לכל יחיד ויחיד.

השהות במדבר נמשכה ארבעים שנה. הסוכות שבהן ישבו עם ישראל - בין אם היו אלו ענני כבוד ובין אם היו אלו סוכות ממש - הגנו על העם מפני השפעותיו השליליות של המדבר. הישיבה בסוכה כיום מהווה זכר לאותה ישיבה כלשון התורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג).

הזכר אינו רק זכר היסטורי. הוא מהווה גם "שיעור" מחנך. המעבר מן הבית לסוכה למשך שבעה ימים מצביע על האמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורש חסות. העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", מעידה כי ה' פורש את סוכת שלומו על עמו. הסוכה באה, אפוא, לחנך להכרה בה' ולאמונה: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" (תהלים כ"ז, ה'). תמיד ה' מגן על עם ישראל.

ביושבו בסוכה, באותו מבנה ארעי חסר קורת גג והגנה, נמצא היהודי ב"קו האמצע" שבין ההכרה בה' כמגן, מושיע ושליט על הכול לבין התחושה כי "אני ואפסי עוד". הוא מתנדנד בין ההבנה כי הכל מאת ה', לבין הרצון להכיר ביכולתו העצמאית, בכוח ידו ובכישוריו. לפיכך ציוותה התורה: "שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' א-לוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים ט"ז, ט"ו).

החובה לעלות לירושלים ולחגוג שם את חג הסוכות באה להטות את הכף לצד הרצוי ולהחדיר ללב ה"מצליחן" את הידיעה כי כל ההצלחה אינה אלא ברכת ה', וכל שגשוג - הוא תוצאה של ישועת ה'. השהות בירושלים, במרכז הרוחני המקודש של האומה, נוטעת בחוגג את ההכרה הנדרשת. גם אלה שאינם יכולים לעלות לירושלים, יודעים כי עצם החובה להראות ב"מקום אשר יבחר ה'" מצביעה על כך שהתודה והברכה היא לה', ולא ליכולת העצמית.

אך בהכרה בלבד אין די. היא עלולה להשכח ולחלוף. לפיכך, צותה התורה: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, יד). השמחה בחג הסוכות אינה שמחה של אירוע מפתיע, הגורם מטבעו להתפרצות חד פעמית וחולפת. זו שמחה של שביעות רצון וסיפוק. שמחה מסוג זה מאריכה ימים.

בסוכות אנו באים להתחנך כי ה' הוא השליט, הוא המגן, הוא הכל-יכול, והוא זה שמספק את כל הטוב והשפע שבידינו.

 

שמחת האסיף

בחג האסיף מתמלא הגורן בתבואה, היקב גדוש ביין והאסמים עמוסים פרי. מראה השפע וההצלחה הכלכלית מביאים לשמחה רבה, והציווי "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" (דברים ט"ז', י"ג-ט"ו), עולה בקנה אחד עם התחושה הטבעית.

בחג זה אנו קוראים את מגילת קהלת, המשננת באוזנינו: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל" (קהלת י"ב, ט'). ההצלחה, העושר, השפע, היבול הרב - אינם אלא הבל, העתיד להימוג כעשן ברוח. נשאלת השאלה: האם אמנם אנו אמורים ליהנות מתוצרת השדה והכרם, או לראותה כ"הבל הבלים"? באיזה אופן עלינו להסתכל בהצלחה החומרית שזכינו לה?

זמן האסיף הוא רגע הסיפוק של האיכר: חודשי חריש וזרע, עידור, דילול, ריסוס, מעקב וטיפוח באים אל תכליתם. הפרי ממלא את האסמים. עם שמחת היבול גואה בלב גם תחושת הרכושנות והגאווה: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". האדם טופח על שכם עצמו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו הטוב. מי שמצליח פעם אחת, ממהר לחלום על הצלחות נוספות, רחבות ומקיפות יותר. הוא שוקע בתכנונים שצועדים על הקו הדק שבין מציאות להזיה.

שבוע של ניתוק מהנוחות הביתית מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג', מב'), כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמים. שמים תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש כיצד הם סוככים על חייו. בכך הוא מעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולמים.

אדם המאמין שהאלוקים מנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, הוא משוחרר מדאגה. לבו מתמלא בביטחון ובשמחה.

באופן זה הופכת הסוכה תהליכים אנושיים הרסניים למתונים יותר, ומשיבה את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה, שמחת הלב ואושר החיים. שפע היבול עלול להוות סיבה לריחוק, אך הוא יכול גם להיות גורם לקירוב. כאשר האדם מודה לאלוקיו, המעניק לו מכוחו ומשפע טובו, הוא מתקרב אליו. בעל רכוש נקרא גם לשתף את זולתו בחלקו, ובכך לצמצם את המרחק בין אדם לאדם. זוהי הדרך אל השמחה: שמחת הביטחון והשיתוף, שמחת האחווה והשלמות.

עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל בין רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף. הוא ידע לסמוך על אביו שבשמים ש"מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם". תהיה זו אותה זריעה שעליה נאמר: "שמאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת ל"א, ע"א). זריעה הקשורה לאמונה טהורה, זו הנובעת מהחג שזה עתה הוסיף לו כה רבות.

 

פקודת היום - לשמוח

הסוכה היא סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ט).

למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף, כפי שנאמר: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו). רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים בדירת ארעי.

מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה. זו מצידה מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו. בלא להרגיש, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו "שלא הגיעו". ואז, בלב פנימה נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.

הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים הם השודדים הגדולים של השמחה.

זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין עמים. היא אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכבר הושג, מאחר שחברנו הקרוב השיג יותר.

מול נטייה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דופנותיה הארעיות וסככה הקל. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות להשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.

היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד: "כל האזרח בישראל" (ויקרא כ"ג, מ"ב) - לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור למשך שבוע מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט חדש ובריא על הרכוש שנותר בבית.

כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות, מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כל אלו חל כרסום בתחושת הביטחון המזויף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.

 

זכר לענני הכבוד

כשחטאו ישראל בעגל, הסתלקו ענני הכבוד שניתנו להם לראשונה ביציאת מצרים, והם חזרו אליהם רק כשהתחילו לבנות את המשכן. היה זה בדיוק בט"ו בתשרי.

משה ירד מן ההר ביום הכיפורים, וממחרת יום הכיפורים ציווה על מלאכת המשכן. זה היה בי"א בתשרי, וכתוב: "והעם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" - שני ימים, הרי י"ג בתשרי. בי"ד בתשרי נטלו כל חכם ממשה את הזהב... ובט"ו התחילו לבנות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד.

מכאן שלחג הסוכות יש משמעות נוספת. מלבד היותו אחד משלושת הרגלים, כחג הפסח וכחג השבועות, הוא גם מהווה מועד סיום לכפרת יום הכיפורים.

הרבה שמחות גדולות וקטנות יש בחיי האדם. אכן, שמחת נפש פנימית ואמיתית היא רק זו הקשורה בנדבת הלב. שמחה שאין עימה נדיבות לב, מלווה בתחושת חסר מסויים, ועל כן לעולם היא מקוטעת וחלקית. אולם כשהלב מלא וגואה על גדותיו, והאדם מבטא זאת בהשפעה ובנדבה, אזי השמחה הינה שלמה.

כיון שבימים אלו הגיעה שמחתם של ישראל על נדבתם למשכן לשיא, השאירה שמחה זו את רישומה לדורי דורות, וממנה זוכים גם אנו להתענג ולשמוח ב"זמן שמחתנו".

כל שמחה שיש עימה נדיבות לב היא שמחה של אמת הנובעת מפנימיות הנפש, אולם שמחה עמוקה ומיוחדת במינה היא השמחה הקשורה למשכן.

מקומו הטבעי של היהודי הוא אצל השכינה, כאשר הוא מקיים מצוות וממלא את תפקידו במסגרת הקדושה. בשעה שיהודי חוטא, חטאו מרחיקו ממקומו הטבעי. במצב של חטא נשמת היהודי חשה עצמה כתועה, נעה ונדה ממקום למקום, ואינה מוצאת מנוח אשר ייטב לה. אכן, כאשר יהודי זוכה שחטאיו נמחקים ועוברים מן העולם, שבה נפשו למנוחתה הפנימית, והוא שב ומתקרב אל השכינה, ואין לך שמחה גדולה מזו.

הסוכה מסמלת את ההתכנסות מתחת צל כנפי השכינה, ומבטאת את מצבו של מי שהתרחק ממקומו הטבעי, ושב אל קינו. כל ישראל הם בני מלכים, אלא שגם על בן מלך נגזר לעיתים לגלות מארמון אביו עקב התנהגות לא נאותה מצידו. אך מה רבה השמחה כאשר מוענקת לו חנינה, והוא רשאי שוב לבוא ולהתגורר בהיכל המלך.

בחג הסוכות מקבלת שמחה זו משנה תוקף. מועד זה נקבע מיסודו בתחילת הבנייה של המשכן. מטרתו המוצהרת של המשכן היתה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר, דהיינו השראת השכינה בקרב ליבות בני ישראל. בחטא העגל התרחקו ישראל משולחן אביהם שבשמים, אולם לאחר יום הכיפורים הם שבו להתקרב אל השכינה, וזכר לכך נקבע במצוות הסוכה.

זהו הקשר שבין מצוות סוכה שנקבעה לימים שאחר סליחת יום הכיפורים, למלאכת המשכן שאף היא החלה במועד זה.

שמחת חג הסוכות קיבלה את פיסגת ביטויה דוקא במקדש. אף על פי שמצווה לשמוח בכל המועדות, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה.

במקדש, המכונה "המנוחה והנחלה" (דברים י"ב, ט'), חש כל יהודי כי הגיע למנוחת נפשו, במוצאו את מקומו הטבעי, ולכן רבתה בו השמחה.

 

שמחה אישית

השמחה היא סממן חיוני לאדם, לא רק משום שבלעדיה היו חיינו אפורים, אלא מפני שעבודת ה' יכולה להתבצע בשלמות רק מתוך שמחת נפש.

שורש כל הבעיות הוא שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה.

כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית האדם צריך להכיר את מקומו, ולזאת זוכים ישראל במועד חג הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, המכוונים לכל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, ואז שמחתו שלמה.

לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי בלעדי, המותאם אך ורק לו, בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לפלוני הוענקו ממרום כשרונות שכליים, ולכן תפקידו לעשות חייל בתורה. לעומתו, אלמוני התברך בממון, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעשיית צדקה וחסד.

אם אכן זוכה האדם למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו, אין שמח ומאושר ממנו. ארבעת המינים הניטלים בסוכות רומזים לכל סוגי הנפשות שבישראל, ויש בנטילתם סיוע אדיר לגילוי העצמיות והייחודיות של כל אחד. זהו העומק הגנוז בקביעה שעל ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג, מ').

בנטילת ארבעת המינים השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו מצהירים לפני אבינו שבשמים: הננו לפניך כפי שהננו. אמנם איננו נמנים עם הצדיקים שיש בהם טעם וריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם יחסי החיבה העזים שבין האבות לבניהם אינם תלויים לא בכשרונות ולא בסגולות אחרות. כך גם יחסו של אבינו שבשמים כלפינו.

אין צורך לקנא באיש ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהועיד הקב"ה לכל אחד מאיתנו. כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא שמחת אמת.

 

ניסוך המים

בניסוך המים בבית המקדש, בימי חג הסוכות, שרתה שמחה עצומה, שמחה של מצווה. עד כדי כך שיכלו לשאוב שם רוח הקודש. הנביא יונה בן אמיתי זכה לנבואה כאשר עלה לרגל והשתתף בשמחת בית השואבה.

היתה זו שמחה רוחנית בעיקרה, והשתתפו בה חכמי ישראל: הסנהדרין, הזקנים ואנשי מעשה, שהיו רוקדים ומשמחים במקדש. כל העם - גברים ונשים היו באים לראות ולשמוע. במסכת סוכה נאמר שבשעת שמחת בית השואבה אמרו אותם חסידים ואנשי מעשה: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו". ובעלי התשובה אמרו: "אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו". וכולם היו אומרים יחד: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו".

בכל אחד מלילות חול המועד נחוגה שמחה זו ברוב עם, עד אור הבוקר. רבי יהושע בן חנניה מגלה שבאותם ימים הם כמעט לא ישנו. הימים הוקדשו ללימוד התורה והלילות לשמחת בית השואבה. השמחה הקרינה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה. המשנה מעידה שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור שמחת בית השואבה. האור בחצרות ירושלים היה כה רב, עד שהיתה אישה מסוגלת לברור חיטים לאור זה. תוכו של אור זה היה רצוף קדושה, וקדושה זו הקרינה על כל סביבותיה.

השמחה בניסוך המים נבעה משמחת ההזדמנות שניתנה באותה שעה למים להתעלות ולהיות מוקרבים על גבי המזבח. מאז אותו יום בבריאת העולם שבו הפריד הקב"ה בין מים למים, היו המים התחתונים בוכים משום ריחוקם מן הבורא, והיה רצונם להדמות למים העליונים. כדי לפייס את דעתם באו ימי חג הסוכות, שאז זכו המים להיות מנוסכים על מזבחו של ה'. יש בכך הרבה מן הסמליות: תקוותו היחידה של העולם הארצי והגשמי היא לזכות להתעלות ולהתקרב אל ה'. זוהי האפשרות הנפלאה הנפתחת לפני כל יחיד בחג הסוכות, להעלות את הגשמיות על מזבח ה'. כלומר, להפוך גשמיות לרוחניות.

בחג הסוכות מתעלים כל חלקי הבריאה, ואין לך שמחה גדולה מזו. מדוע נבחרו המים כסמל להעלאת הגשמי אל הרוחני? משום שהמים מהווים דוגמה קלאסית לענווה. סגולתם של המים היא שהם עוזבים את המקומות הגבוהים ונשפכים למקומות הנמוכים. על כן משמשים המים בפסוקי המקרא סמל להכנעת הלב: "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'" (איכה ב', י"ט).

 

שמחת תורה

שמחת ישראל בחגיהם ובמועדיהם, יש בה עדות נאמנה לקשר הפנימי שבין העם לאלוקיו ולמצוותיו. אלמלא ההתקשרות אל הקב"ה, אין פשר לשמחה זו. אנו מוצאים בחוצות הכרכים המון בני אדם המשופעים בכל טוב, אך השמחה האמיתית מהם והלאה. אנשים עסוקים בחיפוש אחרי קורטוב של שמחה שתנעים את חייהם, אך השמחה חומקת. אמנם, יש בדרנים האמונים על המקצוע של "לעשות שמח", אך הם וקהל שומעיהם אינם זוכים לטעום משמחת נפש אמיתית וכנה.

לא כן ישראל האמונים על דבר ה'. כאשר מגיעים זמני השמחה, פורצים מליבם מעיינות של שמחה. בימים אלו נמוגים כל הצללים וכל המחיצות. בימים אלו מתייחדים הבנים עם אביהם שבשמים, ואין לך שמחה גדולה מזו.

ואם כל חג הסוכות מוגדר כ"זמן שמחתנו", הרי היום השמיני, יום שמחת תורה, הוא שיא השמחה. ביום זה פורצת השמחה הכלואה בלבבות, עד שישראל מהללים את שמו של הקב"ה במחול ובריקוד.

ישראל, הקשורים ליוצרם ולתורתו, מטים את כל אפיקי שמחתם לכיוון התורה. התורה היא מרכז חיבתם של ישראל, וכלפיה הם מכוונים את מעיינות השמחה. כאשר אדם שרוי בשמחה, נפתחים מערכי הלב. הוא מסוגל לקלוט ולהכיל בנפשו הרבה מעבר למצבים רגילים. השמחה מרחיבה את כושר הקליטה והקיבול. זה הזמן לבקש מה' שיפתח את ליבנו בתורתו. עיקר לימוד התורה להיות שש ושמח ולהתענג מלימודו. באופן זה דברי התורה נבלעים בדמו והוא נעשה דבוק לתורה.

הקירבה אל השכינה, האחדות שבעם ישראל והשמחה - שלושתם כרוכים ואחוזים זה בזה בקשר בל יינתק. ההתקשרות לה' מובילה לאחדות, והאחדות מובילה להתקשרות אל ה'. זהו אם כן, מעגל נפלא של שלמות. מעגל שבתוכו משולבים התשובה, ההיטהרות מהחטאים והאחדות. מעגל שבו צמודים טהרת המידות עם שמחת הלב, מעגל שנועד כדי לקיים: "ושמחת בחגך".



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים