הצד הנוסף של מגילת אסתר

עם הסצינות המסעירות ביותר ששמורות בזיכרון הקולקטיבי של עמנו, נמנה מעמד הקמת בית המקדש השני. זו תמונת קליידוסקופ רבת פנים: גוונים של עליזות ושל עצב, תקווה וכאב, קוממיות והיעדר, משמשים בה בערבוביה. התמונה כולה מלווה בקריאות רמות שאין יודע האם הן קולות צהלה או אנחות בכי.

זום המצלמה מתמקד בנקודה שבראש ההר: הדמויות נעשות קרובות, הפנים לובשות הבעה. הנה צעירים חסונים מרימים את מבטם אל הבית שלמרגלותיו הם עומדים. עיניהם מפיקות שמחה ורוממות. הם שרים, ולהט קודש נשמע בנעימת קולם. לצידם, במרחק פסיעותיים, עומדים זקנים שזרקה שיבה בשערותיהם. הם פורכים את ידיהם, מצביעים על הבית, ועיניהם דומעות בקול ענות וכאב. כי אכן, הצעירים הרואים את הבית לראשונה, ששומעים את הכוהנים מריעים בחצוצרות ואת הלוויים בני אסף במצילתיים, והד קולם חוזר מן ההרים בקריאות של הלל ושמחה - צוחקים ומריעים. אולם הזקנים, שיודעים עד כמה נופל הבית ביופיו ובקדושתו מהבית הראשון שבנה שלמה, הם שרואים בו רק צל חיוור להוד ולהדרת הקודש המקוריים -  "בוכים בקול גדול" (עזרא ג', יב'). קול הבכי עולה על מצהלות השמחה, בוקע ורועם.

לא גדול הוא הבית, ובוודאי לא מגיע אל רום גובהו הראוי לו. גם אם נעשה מאמץ גדול לקבץ את כספי בנייתו, וגם כאשר ניתנה נדבת העם ברצון ובנפש חפצה, אי אפשר היה לצפות אלא למעט, כי העם דל וחסר. גם אם נעשתה הבנייה בחדווה וברגש נלהב, עדיין הבית רחוק מפארו הראשון, המקורי.

אבל יש בו מזבח. שלושה נביאים שעלו מבבל הדריכו את הבונים: האחד העיד על מידות המזבח ועל מקומו המדוייק, השני העיד להם שמקריבים אף כשאין הבית בנוי (-קדושת הארץ בטלה עם הגלות לבבל, אך קדושת בית המקדש לא בטלה), והנביא השלישי העיד על התורה שתיכתב בכתב אשורי. מזבח זה נבנה בחודש תשרי מיד לאחר עלותם לארץ ישראל. זרובבל, ועימו ראש הכוהנים, יהושע בן יהוצדק, אספו את העם מכל מקומות התיישבותם והכריזו על הבנייה. באייר של השנה השנייה לבואם: "החלו... לנצח על מלאכת בית ה'" (עזרא ג', ח'). לנצח, לנגן ולומר שירה בעת בניין יסוד הבית. כך הלכו ונבנו יסודותיו של בית המקדש השני, ונדבכים חדשים נוספו מדי יום.

הכל ידעו שהבנייה דלה, כולם גם ידעו שאין ביכולתם של הבונים להגיע אל ההדר שהורגלו אליו בבית הראשון. לא יחלפו אלא חודשים ספורים, ומצבם של העולים עתיד להידלדל עוד יותר, כי עדיין לא ציווה ה' את ברכתו. הם יזרעו הרבה - והארץ תוציא מעט, הם יאכלו - ולא לשבעה, ילבשו - ולא ייחם להם, והמשתכר - ישתכר אל צרור נקוב. גם נדבותיהם של כורש ושל העולים שבאו בטפטוף קבוע מכיוון בבל למען הבנייה - לא הספיקו. במצב של חֶסֶר עתידים הבונים לחשוף את מסירותם למען הבית ההולך ונבנה: הם יגזלו את הלחם מפיהם ומפי בני ביתם, יאכלו רק "מלוחים", שהוא מין עשב זול, ואת פרוטותיהם האחרונות יוציאו למען מלאכת הקודש. אכן, המחסור עתיד להיות בן לוויה קבוע לחייהם בתוך חודשים ספורים, אולם גם עכשיו כבר אפשר לחוש באותותיו: בראש השנה נחנך המזבח, אולם העדה הדלה והכושלת לא הצליחה לגייס תרומות לצורך קרבנות התמיד מדי יום. רק לקראת חג הסוכות נעשה מאמץ רב להביא את כל קרבנות החג.

 

התנכלות זדונית

מסתבר, שהשמחה בזמן עבודת הבנייה היתה מוקדמת מדי. עדיין לא הושלמה המלאכה, וכבר צצו מפריעים שניסו להפסיקה לגמרי. יושבי השומרון הרימו ראש. שומרונים אלו - מקורם היה מבבל, מעווא, מחמת ומפרווים, והם הובאו על ידי סנחריב מלך אשור לארץ ישראל כחלק מן האסטרטגיה הכללית שנקט: בלבול האוכלוסייה והגליה מכוונת של קבוצות לארצות זרות להם. כיוון שהקבוצה הגדולה ביניהם היתה מכותא, על כן נקראו בשם "כותים". התיישבותם בשומרון לא עלתה יפה: אריות היו מזנבים בהם, טורפים ומכים. בכל זאת לא הסכים סנחריב שיעזבו את המקום. הוא שלח להם מורי דרך יהודיים שימולו אותם וילמדו אותם תורה. התגיירותם המפוקפקת לא באה אלא להסיר מהם את איום האריות. הם המשיכו לעבוד את אליליהם בסתר. חכמי ישראל הרחיקו מהם את העם, ולא התירו לקשור עימם קשרי נישואין. ההרחקה גיבשה אותם בתוך שבטם: הם מצאו תחליף לבית המקדש בהר גריזים, אותו הר שניתנה עליו הברכה עם הכניסה לארץ. הם שיכתבו את ההיסטוריה ושילבו ב"תורתם" את נכלוליהם הקטנוניים. מובן, ש-42,360 העולים ששבו מבבל עם זרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן, החרידו אותם משלוות שליטתם על אדמות הארץ העזובה.

בניית בית המקדש היתה לצנינים בעיניהם, אולם הם ידעו שהשעה משחקת ליהודים בבית המלכות הפרסי. לכן, הם ניסו את כוחם בערמה. הם ביקשו להצטרף אל הבונים. עצתם סוכלה. גדולי העדה דחו אותם בשתי ידיים: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו". אפילו מים ומלח סירבו לקבל מהם. הבנייה צריכה להימשך על טהרת הקודש.

אולם הכותים לא הרפו. הם כתבו איגרת שטנה אל כורש. באותה שנה, השנייה למלכותו, יצא המלך לסיור ברחבי ארצו, לראות את התנהלותה הטבעית של הממלכה. כשעבר בין הכפרים, ראה מקומות שוממים ובתים עזובים. "אמר: מה טיבה של מדינה שוממת זו? היכן הם הזהבים (-העוסקים בזהב)? היכן הם הכַּסָּפים? אמרו לו: ולא אתה הוא שגזרת ואמרת שכל היהודים יצאו ויבנו את בית המקדש? הם שעלו לירושלים". כורש נרתע וחזר בו מן ההרשאה הראשונה. הכרזתו השנייה, שהכזיבה את התקוות הגדולות, אמרה מפורשות: "מי שעבר את נהר פרת - עבר, מי שלא עבר - לא יעבור".

משפסק זרם העולים מבבל, אותו זרם דק שהביא עימו גם תרומות ונדבות למען הבנייה, לא נותרה אפשרות אחרת, אלא להאט את המלאכה.

בשנה השלישית למלכותו נהרג כורש. בנו ארתחשסתא עלה על כסאו לתקופה קצרצרה של חצי שנה, ואחשוורוש, שהחליף אותו (-בשנת 3393 לבריאת העולם), סירב גם הוא לחדש את רשיון הבנייה. מלך זה, אחשוורוש, ייצג היטב את בני עמו הפרסיים: היה אוכל ושותה כדוב, מסורבל ועב בשר כדוב, מגודל שיער כדוב, ואין לו מנוחה כדוב (מגילה יא, ע"א). הוא התפתה בנקל לכל רוח נושבת. הכותים ניצלו זאת: הם חידשו את איגרות הפלסתר ורקמו עלילות על האומה הקטנה, בטענה שעתידה היא לפרוק עול ולמרוד, אם תצליח להקים את הבית שהוא סמל לעצמאותה. היהודים הורשעו במזימות אפלות, ואילו הכותים גלגלו עיניים צדקניות והצטיירו כמגינים של מלכי פרס. כביכול, הם דואגים למלכות המזרח הגדולה ושומרים שהיהודים לא ימרדו. רשעות מתוחכמת זו היתה יצירת כפיו של מתְּרדַתּ טַבאל ושל חבורת מרעיו. ומי היו חבריו? בניו של המן. שמשַי בן המן היה הסופר שהעלה את הדברים על הכתב. משהגיע המכתב לשושן הבירה, השלימה ושתי את מעשה השטנה: היא לא הניחה לאחשוורוש בעלה להתיר את בניית בית המקדש, והיתה אומרת לו: "מה שהחריבו אבותי, אתה מבקש לבנות?"

אחשוורוש החזיר איגרת ברורה שאסרה את הבנייה מכל וכל. כאשר קראו אותה שמשי בנו של המן וחבורתו, מיד רצו בבהילות לבטל את מלאכת המקדש. למה היו דומים אז העולים הדלים, שנתנו את שארית כספם למען בניית בית מקדשם? "כאיש אשר ינוס מפני הארי (נבוכדנצר), ופגעו הדוב (בלשאצר), ובא הבית - שבאו לבנות בית המקדש, וסמך ידו על הקיר, ונשכו נחש - זה המן ובניו, שהיו נושכים בארסם כנחש" (פתיחתא דאסתר רבה).

 

הרובד האחר

בנקודה זו נחשף הרובד האחר של מגילת אסתר, מעין פן נוסף שמלווה את מאורעות המגילה ומתרחש לצידם: המאורעות המסופרים בה זורמים באפיק גלוי, זה המתאר את עלייתה של מלכות פרס ואת נפילתה של ושתי, את פרשת גדולתו של המן ואת התנכלותו למרדכי ולכל עמו. לחשושים של קושרי מרד נחשפים באפיק הזה ומקנים למרדכי יחס של הוקרה ושל כבוד. ההתרחשויות מסתבכות כפקעת, ואנחת הרווחה מגיעה רק בסוף, עם תלייתו של הצורר ושל בניו. לצד כל אלו קורה עוד משהו, ומתחת לרקמת המאורעות הללו רוחשת פעילות רקע, שרק רמזים ממנה מבצבצים ועולים: קיימת כאן התגוששות בין רצונו של העם לתקומה בארצו ולהתלכדות סביב בית המקדש הנבנה והולך, לבין רצון השומרונים ושאר שונאי ישראל הזוממים לעצור את התהליך.

נבואתו של ירמיה: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם... להשיב אתכם אל המקום הזה" (ירמיה כ"ט, י') היתה ידועה לכל, והמלכים חששו מפניה כמפני שוט מאיים. הם עשו ככל שיכלו כדי לדחותה או לראותה מופרכת. המגילה מגוללת בהחבא גם את מאבקם הנסתר של מלכי פרס באותו תהליך של תחייה שהובטח לעם הגולה.

 

מסְפָּרים מְסַפְּרים

אחשוורוש ניסה לקרוא את המפה המדינית כפי כוחו, אולם נכשל: במשתה הגדול שערך לעמו, ציווה להביא את כלי המקדש ולהראותם לעיני כל. ללא כל בושה או היסוס הוא דרש להביא לפניו את בגדי הכהן הגדול, וברוב חוצפתו גם לבש אותם בפומבי, קבל עם ועדה, לפני כל הסועדים בחצרותיו העליזות. האם לא ידע שמעשים אלו יעוררו עליו את חרונו של אלוקי היהודים, ריבון העולם? הוא עצמו ראה את אשר אירע לבלשאצר שהתפאר בכלים אלו, וסופו היה כתוב על הקיר. מדוע לא התיירא אחשוורוש ולא חשש לכסאו? המדרש מבליט שאלה זו, כשהוא מצביע על זרותה של מילה אחת בפסוק: "והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים". לכאורה, צריך היה לכתוב: "כלים משונים"?! התשובה מצויה באותה בת קול שיצאה וקראה: "ראשונים כָּלו (בלשאצר וחבורתו) מפני כלים (כלי המקדש שהשתמשו בהם בגובה לב), ואתם שונים בהם (חוזרים על טעותם)?"

מסתבר, שלא קל היה לחשב את חשבון שבעים השנים שחזה ירמיהו הנביא. אמנם המספר העגול היה קבוע וסופי - 70 שנה, אולם ממתי יש לחשב אותו? על פי המקורות עלה נבוכדנצר לשלטון בשנת 443 לפני הספירה, ובשנה השלישית למלכותו, 440 לפנה"ס, כבש את ירושלים, הגלה את מלכה והעמיד מלך אחר תחתיו. בשנת 422 לפנה"ס (3338 לבריאת העולם) החריב את בית המקדש והגלה את העם לבבל. מהו, אפוא, אותו תאריך שפתח את שנות הגלות שנקב ירמיהו במספרן?

אחשוורוש האשים את בלשאצר בטעות, והוא התפאר בחישוב נכון. בביטחונו הרב צירף שנים אחדות לחשבון, והיה משוכנע שחישוביו "נקיים" מטעויות. הוא המתין עד שחלפה השנה שנקב בה כשנת הגאולה ליהודים, וכשראה שדבר לא אירע, החליט שפג תוקפה של נבואת ירמיהו. לכן הרשה לעצמו להתענג על כלי המקדש ועל בגדי הכהונה מתוך שכרון חושים מתרברב: לעולם לא תשוב עוד יהודה לארצה.

גם בלשאצר וגם אחשוורוש לא ידעו עד כמה הם טעו טעות מרה. בפרספקטיבה רחבה ובמבט לאחור ניתן לראות כיצד ההיסטוריה פירשה את החשבון לעיני כל: לאחר שבעים שנה מאז עלה נבוכדנצאר על כסאו, בשנת 373 לפנה"ס, נפלה מלכות בבל לפני דרייווש המדי וכורש הפרסי. כשחלפו שבעים שנה מאז כבש נבוכדנצאר את ירושלים, בשנת 370 לפנה"ס, הכריז כורש את הכרזתו שהתירה ליהודים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש. ואילו כעבור שבעים שנה מזמן החורבן - זמן ניכר לאחר מלכות אחשוורוש - בשנת 352 לפנה"ס, אישר דרייווש השני את המשך הבנייה.

 

הבנייה המתחדשת בירושלים

לעת עתה עדיין מאורעות המגילה נפרשים לפנינו, והם מגוללים את עלילת הכזב הנוראה על היהודים: העם הוא מפוזר ומפורד, הם אינם עושים את דתי המלך, משתמטים מעבודה באמתלאות של "שה"י פה"י" - שבת היום, פסח היום.

שנאתו של המן למרדכי היתה עלולה להתפרש כחולשת אופי, ועל כן העדיף להציגה כמעשה פוליטי רחב וכוללני. שוב היתה זו אותה מחשבה נכלולית וחנפנית, המנסה לצייר דאגה חסודה לצדק המלכותי, בשעה שמאחוריה עמדו אינטרסים צרים וזערוריים. באמת, להמן היה חשבון ארוך עם מרדכי, חשבון שהיו בו גם חרפה וגם קלון.

אי שם, בימים רחוקים, כשעוד לא עלה המן לגדולה, ועדיין קרוב היה לבית הוריו בעיירה הנידחת קרצום ושימש שם כגלב, כמו שאר בני משפחתו, כשעדיין לא היו אוצרות מלכות בית יהודה בידיו, כפי שעתידים הם ליפול לרשותו כאחד משני עשירי עולם - הוא וקורח, כבר אז פגש במרדכי. מרדכי היה בין יושבי הסנהדרין שבלשכת הגזית בירושלים, וכמוהם היה יודע שבעים לשון. כינויו היה "בִּלְשָן", משום שלא רק הבין שבעים לשונות ככל חכמי הסנהדרין, אלא גם ידע לדבר בכל אותן לשונות.  כשיצאו היהודים לגלות, הועבר מרדכי לבבל, וכאשר הגיעו שמועות קשות מירושלים על התנכלותם של הכותים לבוני המקדש, החליט לנדוד אל שושן הבירה כדי להיות סמוך לבית המלכות ולהשפיע שם על לב המלך לטובת אחיו. בדרכו אל שושן, התברר, שאדם נוסף ממהר אל אותו יעד, אך במטרה הפוכה: היה זה המן שרצה לעורר שטנה על היהודים בלב המלך. שני אלו, שיעדם אחד ומטרותיהם מנוגדות, נפגשו בדרכם ונדדו בצוותא.

היה מרדכי הצדיק אוכל בדרך מעט מפיתו, והמן אכל ולא השגיח וחסר מזונו. בא לו המן אל מרדכי ללוות כיכר לחם, ולא היה מרדכי רוצה. לסוף אמר לו מרדכי: אם אני נותן לך כיכר אחד, אתה מוכר עצמך לי? אמר לו: כן. זיכרונה של אותה קטטה ישנה עדיין היה מדנדן כפעמון במוחו של המן. הוא חשש שמא ייוודע לרבים שמכר עצמו לעבד למרדכי, ולכן חיפש דרכים איך להיפטר מן החרפה.

הצעתו של המן לפני המלך אחשוורוש, לאחר עלותו לגדולה, היתה קוסמת ביותר: אם רק יסכים הלה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא ישקול על ידיו סכום עתק של 10,000 כיכר כסף. סכום אגדי זה לא היה פרי גוזמה, כזה שנוהגים להפריח אותו כקלישאה קבועה. סכום זה עלה למניין מחצית השקל שהיתה נאספת מכל היהודים לצורך קניית קרבנות הציבור בזמן שבית המקדש היה קיים. היה בכך יותר מאשר רמז. המן רצה לבטל את קיומו של בית המקדש, ולהקדיש את הכסף למען כיליונו של העם, המקדש את הכסף לצורך עבודת הקודש.

גם אחשוורוש רמז רמז לכך שעניינו של הבית חתום בעיניו. כשהושיט את שרביט הזהב לאסתר וקיבל אותה בחיבה, חיבה שהיתה אות לחיים, למי שהעז להיכנס אל חצר בית המלך הפנימית בלי שנקרא לשם מפורשות, גם אז היתה נדיבותו מסויגת. חוט של חסד משוך היה על אסתר, ונועם הליכותיה נשאו חן בעיניו. אך את שמחתו לקראתה ביטא אחשוורוש במילים: "עד חצי המלכות ותעש!" לא כל הדיוט יכול להבטיח הבטחות כה יומרניות, ובוודאי היתה בדבריו רברבנות של מי שהיכולת בידו, מעין הצהרה של "כל יכול". אך גם לטוב הלב הפזרני, הבוטח והגאה, היה גבול ברור: "עד חצי המלכות", ולא יותר. אם תבקש אסתר את בניין בית המקדש - לא תיענה. בית המקדש הריהו מעבר ל"חצי המלכות"!

בקשתה של אסתר היתה צנועה בתכלית: היא ביקשה את השתתפותו של המלך במשתה שייערך בארמונה, וגם לצרף את המן. קשה לתאר את תחושת הגדלות שהתרוננה בליבו של המן, בשומעו שרק הוא מוזמן לאותו משתה. אבל גם אז, ממרומי מעמדו הנישא, לא יכול היה לסלוח לאותו מרדכי שהזכיר לו את העבדות הקדומה והשכוחה. הוא החל לתכנן כיצד להיפטר ממרדכי בצורה פומבית וממלכתית, ותכניותיו שנראו לו כה מוצלחות, הצעידו אותו אל בית המלך באשמורת הבוקר. דווקא באותה שעה הוא נקלע לסיטואציה מביכה: סילוקו הסופי של מרדכי היה נראה בהישג יד, והנה חמק הדבר, ובמקומו נחתה על המן צרה וחרפת עולם - הוא נקרא להוביל את מרדכי על הסוס בחוצות העיר, ולקרוא לפניו קריאות של הלל.

או אז, כשבא המן אל מרדכי כדי להעלותו על הסוס ולהוליכו ברחובות ובכיכרות בכבוד מלכים, התרחשה פגישה נוספת שהזכירה את דבר המקדש ואת קרבנותיו.

את מרדכי מצא המן במקומו הטבעי - בבית המדרש, כשהוא עסוק בשקו ובתעניתו. כלל ישראל צמו שלושה ימים למען הצלחתה של אסתר בשליחותה אל אחשוורוש. מרדכי הוסיף לעצמו יום צום נוסף, ויש להניח שהיה חלש ותשוש באותה שעה. התלמידים שישבו לפניו נבעתו ממראהו של המן, שדמותו הופיעה בפתח בית המדרש. גם מרדכי עצמו נבהל וקרא לתלמידיו לברוח, שמא ייאסרו או ייהרגו עימו, אולם התלמידים מיאנו להשאירו לבדו: "בין לחיים בין למיתה, לא נניח אותך!" מרדכי מיהר להתעטף בטליתו, כדי שאם יטול הרשע את נשמתו, ימות מתוך תפילה. המן המתין לו עד שסיים את תפילתו.

"אמר המן: במה הייתם עסוקים? אמרו לו: במצוות העומר שהיו ישראל מקריבים במקדש ביום זה". יש להזכיר, שזמן התרחשותם של המאורעות היה בניסן. התאריך המדויק היה שישה עשר בניסן, שהוא יום הקרבת העומר, והתלמידים למדו דבר בעיתו. "אמר המן: אותו העומר של מה היה, של זהב או של כסף? אמרו לו: של שעורים". במושגים של המן שלטו הפאר וההדר. הוא לא יכול היה להכיר את האמת המצטנעת או את האיכות המבוררת שאין עימה כמות. שאלותיו נשאו אופי של גדלות מתנשאת: "אמר להם: וכמה היה ערכו, שמא בעשרים קנטרין או בעשרה (-מידה גדולה במיוחד)? אמרו לו: עשרה מנה בלבד. מיד אמר להם: קומו, שניצחו עשרה שלכם לעשרת אלפים כיכר כסף שלי". בסופו של דבר, גם מוחו של אותו רשע נאלץ להכיר באמות המידה המיוחדות ששלטו בתחומי המקדש, במקום שבו המזבח שבע ומדושן גם מקרבן יונה של עני, משום ש"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים".

גם בעת התשועה הגדולה לא שכחו מרדכי ואסתר את ירושלים, ודאגו לכבודה של ארץ ישראל החרבה. לכאורה, היה עליהם לקבוע את קיומו של יום חמישה עשר כחג בשושן הבירה, שבה נעשה הנס בתאריך זה, אולם הם רצו לכבד את ערי ישראל ותיקנו שכל עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון תחוג את הפורים ביום ט"ו לחודש. בכך העלו את ירושלים על ראש שמחתם. בשנים מאוחרות יותר עלה מרדכי לארץ ישראל והיה אחד מאנשי כנסת הגדולה.

הם זכרו את ירושלים, אך אחשוורוש נשאר בעיקשותו. בכל ארבע עשרה שנות מלכותו לא התיר לחדש את הבנייה בעיר הקודש. מלך עריץ זה הצליח לרושש את נתיניו והכביד עליהם במיסים כבדים, במידה כזו שכל מי שהזכיר אותו היה מקלל: "אוי ואח לראשו". אבל גם מלכותו לא ארכה. כשמת, ודרייווש (השני) עלה על כסאו, העזו הגולים להמשיך את הבנייה גם ללא רשות מפורשת. כשכמעט עמד הבית על תילו, הסכים עמם גם דרייווש.

הסכמה זו ניתנה למורת רוחם של יועציו ובאי ביתו של המלך. וכך היה הדבר: דרייווש ביקש לבדוק בארכיון המלוכה את הפקודות שניתנו בנוגע לבניית בית המקדש. החיפושים שנערכו בבבל ובמדי העלו רק מגילה אחת שהיתה מונחת בנאד של עור, והיה כתוב בה, כפי דברי היהודים, שכורש התיר את הבנייה. מייד הצהיר דרייווש שאף הוא מצטרף להסכמה זו, ובדעתו להחזיר את כלי המקדש שעדיין היו באוצרותיו. יועציו, שלא אהבו את היהודים, הפנו את תשומת ליבו להחלטות מאוחרות של בית המלוכה: לנסיגתו של כורש מהצהרתו הנדיבה ולאיסור שהוטל על הבנייה בימיו של אחשוורוש. אולם דרייווש ביקש לראות את הפקודה במו עיניו. הוא שאל: "האם כתוב בפקודה שאין לחדש את הבנייה לעולם"? כשענו לו שהפקודה מגבילה את זמנה "עד שאתן רשות", מיד נתן את רשותו.

כל המאורעות הללו מלמדים שלצד מאורעות המגילה מבצבצת התקווה לתקומת העם ולשיבתו לציון. גם כאשר חווה העם תקופה של סכנה קיומית, עדיין היו העיניים נשואות אל עיר הקודש והמקדש. הפחד ואיומי ההשמדה לא הצליחו להסיט את המבט מלהביט אל ארץ ישראל. ומדוע? כי אין מדובר בתקומה לאומית גרידא, אלא בשיבה אל הקודש, אל עבודת האלוקים ואל קרבתו. זהו לוז חייו של העם: האמונה והדבקות באלוקי ישראל, והרצון לשוב ולעובדו בלב שלם במקום המיועד לכך.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים