עלילה ופשרה...

אחשוורוש נשען על כסא מלכותו המפואר. מבטו התקיף נדד מרצפת היהלומים היוקרתית אל מיטות הזהב והכסף. אחר חלף מבטו בזעף על הווילונות העשויים מחור, כרפס ותכלת, עד שלבסוף נח על כד הזהב הכרסתני הניצב בהדרת כבוד על שולחן מגולף. זיק נדלק בעיניו הכבויות: "כוס יין אדום עתיק יסייע לי בהחלט לחדד את מחשבתי, כיצד למגר את האויב הנורא שלי, את העם היהודי..."

נקישה קלה במצילה, וגדוד משרתים עמל וטרח למלא את ציווי המלך. בגביע המלכותי המעוטר בעבע יין עתיק יומין. ריחו המשכר הלם ברקותיו של המלך שטוף התאוות, כשלפתע נשמעו נקישות רגלים קרבות ובאות לעבר טרקלין הארמון.

רק הוא, ראש השרים, הרשה לעצמו לפסוע בחופשיות ברחבי ארמונו של אחשורוש, המולך ביד תקיפה מהודו ועד כוש. רק אותו עמלקי, ספר ובלן לשעבר בעיירה קרצום הנידחת, המסמל בהופעתו השחצנית את התגלמות ‘עבד כי ימלוך' במלואה, נחשב לחביב המלך.

למען האמת, גם ייחוסו של ‘הוד רוממותו' המלך לא היה מחמיא ביותר. אין הוא נצר של בית מלוכה כלשהו ואין הוא נושא עימו קשר לשלשלת אצילים מכובדת. אמנם הוא זכה במציאה יקרת ערך, מטמון אגדי ובו אוצרות נבוכדנצר. אותו מלך בבלי רם ונישא, אשר עקב סכסוכים משפחתיים העדיף להטמין את רכושו הרב באדמה, ובלבד שבניו לא יזכו בו. כך הפך אחשוורוש משומר אורוות המלך בלשאצר לעשיר תבל. אך גם עשיר כמוהו לא היה זוכה  למשרה רמה זו, לולא נישא לבת המלך בלשאצר, וושתי. הדעה נותנת כי אחשוורוש נטול הייחוס העצמי, יחפוץ לנכס לפמלייתו דמויות עתירות ייחוס שישלימו את החסר לו. אך לא, באופן פרדוכסלי, דווקא המן, אותו יחפן אשר מכר בזמנו את חירותו בעבור פת לחם, הפך למקורב למלכות.

בציווי המלך נאלצו כל נתיני הממלכה, מקטון ועד גדול, לכרוע ולהשתחוות לראש שרים. ממוכן, הוא המן, האחרון ביועצי המלך, האיש שיעץ את העצה האכזרית לתלות את המלכה האהובה ושתי, הלך וגדל, עקף את כל השרים הבכירים, צבר כוח, עצמה והשפעה בצורה מדהימה. בתוך תקופה קצרה הפך למטאור של ממש בשמי שושן, והכל בהשראתו ובהכוונתו של המלך!

 

קירור עמלקי

המיניסטר המן נכנס לארמון המלוכה כיאה וכיאות למשנה למלך.

"יש בפי תכנית מהפכנית, אדוני המלך המהולל, ירום הודו, מושל האימפריה העולמית", פתח המן בדברי חנופה משומנים. וכבר חיוך ראשון נראה על פני המלך הקשוח. כי זו טבעה של מחמאה, היא מחליקה כל מהמורה וממיסה כל התנגדות.

"אני גאה להציג בפניך תכנית מהפכנית, המהווה פתרון סופי ומוחלט לבעיה עתיקת יומין, הבעיה היהודית! בוא ונגזור עליהם כליה, נכחיד אותם מעולל ועד זקן, ונהפוך את מאה ועשרים ושבע מדינותיך ל'יודען-ריין'!"

"אוי! מה עולה על דעתך!" התחלחל אחשורוש ולחש בבהלה, "איזה רעיון עיוועים! צא מעל פני!"

לא, אל תחשדו ב'כשר' שכמותו, כי פרץ חלחלה זה יונק את חיותו ונובע ממעיין הומאניות המפכה בליבו, ולכן הוא נרתע מהרעיון המטורף של השמדת עם. אחשורוש חף מאיכפתיות, ומצפונו אף פעם לא נוקף אותו.

חז"ל מעידים עליו נאמנה: "אחשורוש שונא ישראל היה יותר מהמן!" אחשורוש הוא שנענה לדרישת אשתו ושתי, ופקד להפסיק את בניית בית המקדש. וגרוע מכך, כל תכנוניו היו להסיט את בחיר העמים מהדרך, לנתק בזדון את פתיל הזהב המקשר בין ישראל לקונם. מזימתו של אחשוורוש במשתה שושן היתה מתוחכמת והרסנית הרבה יותר מהנראה על פני השטח. הכל תוכנן בשטניות כדי להחטיא את ישראל ולגרום להם ליהנות מסעודתו. הוא מצווה על עבדיו: ‘והשתייה כדת אין אונס'. כלומר, שהיהודים, מרצונם החופשי, יאבדו את עולמם ברגע של חולשת הדעת. וכאילו לא די בכך, בכוונה תחילה הודרכו המלצרים להשרות באותו משתה הוללות, אווירה נינוחה וקלילה, נטולת גינוני מלכות וחסרת נימוסים נוקשים. כך, אט אט הידרדרו היהודים הסועדים בה, פרקו עול, והגיעו אל פי תהום מוסרי. כך השיג מלך אכזר זה את מטרתו במשתה, והיהודים התחייבו כליה!

החרדה של אחשוורוש מעצתו של המן היתה אך ורק חרדה לקיומו האישי, ותו לא! ‘מסתפינא מאלקיו דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי' - אני חושש מאלוקיהם שיעניש אותי כמו שהעניש את אלו שקמו על עם ישראל בעבר! לכן הוא נמנע מלהשמיד עד לאותו יום את העם היהודי היושב במדינותיו. זאת, למרות ששנאתו אליהם היתה נודעת בשערים. גם כעת הוא כלל לא היה חפץ להינזק בגלל תכניתו ההרפתקנית  של המן.

המן נשלח בחרפה מהמלך. אך לא איש כהמן ייכנע לדחייה זו. השנאה למרדכי היהודי הממאן לכרוע לפניו ברך, הרתיחה את דמו ללא רחם!

ימים רבים התהלך המן הלוך ושוב בבית המלך. והיה מטפטף על לב מלכו נטפי שנאה, כדי שיתגבר אחת ולתמיד על אותו פחד קדום ויפתח בצעדים מעשיים להגשמת חלום חייהם המשותף - הכחדת עם הנצח!

אך המלך לא נסחף בקלות. הוא ביקש לבחון את צעדיו הבאים בקור רוח: "לו יהי כדבריך, נפתח בצעד הראשון. נכנס מאה עשרים ושבע חכמים, נציגים מכל מדינות מלכותי, ונימלך בהם, ותשועה ברוב יועץ!"

לפני החכמים הללו שטח המן את משאלתו, והם השיבו פה אחד כי כליה על עם הנצח פירושה כליה על האנושות כולה. ולכן, אין לגזור גזרה זו.

"מדוע ולמה?" זקף המן גבה בתמיהה רועמת.

"אבי העם היהודי עלול להעניש אותנו על פגיעה בבניו יקיריו אשר אהב!" רטטו ידיהם של היועצים מפחד פנימי עמוק. כבר בימי ילדותם, נשזרו סיפורים מרתקים על העם העברי ועל תעצומות בוראו. אותם סיפורים מצמררים ומרעידי לבבות היטיבו לתאר מה היה סופם המר של אלו אשר העזו לנגוע לרעה באותו עם נצחי.

"אוהה", פרץ בצחוק רועם אותו צאצא של ‘אשר קרך בדרך', המקרר בכפירתו את להט האמונה בבורא עולם. "אלוקיהם הזדקן!" (עפרא לפומיה!)

המן שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? אלא כוונתו המרושעת היתה שישראל ‘ישנים מן המצוות'. העם הנבחר, בניו של מקום, אחוזים במצב של רפיון כללי. ומכיוון שרפו ידיהם מן התורה, רפתה ההשגחה עליהם משמים!

 

דמגוגיה זולה

הנוכחים נשמו בהקלה. אחשוורוש חייך ברשעות. מי כמוהו יודע מיהו המושך בחוטים מאחורי הקלעים, ובכמה עמל עלה לו הרפיון היהודי הזה. "אם כך הם פני הדברים, ואין חשש לשלומי, אפשר לשמוע אלו טיעונים יש לך ועל מה נשענת התביעה. הרי אנו נמצאים במדינת חוק מתורבתת, המבוססת על עקרונות מוסריים נעלים!"

פרץ שיעול חיפה על צחוקו המתפרץ של המן. אכן, נאים הדברים למי שאמרם. המלך, שטוף התועבות והתאוות, היה דמות מוסרית למופת, התגלמות האדם השלם...  

אך כמובן, המן נזהר מלהעכיר את האווירה. כעת עליו לחתור לעבר המטרה. לשם כך הוא גייס את מיטב כישוריו בתחום שבו הצטיין במיוחד, כמו שהעידו עליו חז"ל: "ליכא דידע לישנא בישא כהמן" - לא היו להמן מתחרים באמירת לשון הרע על עם ישראל. הוא היה אמן מאין כמוהו בדמגוגיה זולה זו!

ברבות השנים, קמו לו, לארכי-דמגוג זה, תלמידים רבים, אשר אימצו בחום את שיטתו להשחיר את דמותו של העם היהודי, כעם אשר קיום תורתו הופך אותו לנצלן, חסר מוסר עבודה ובעל תכונות פרזיטיות.

לפני עשרות שנים נכחד שליש מעמנו בשל תורת הגזע של היטלר ושל שותפיו לרשע ימ"ש. תזה גזענית זו, מונעת משנאת עולם קדמונית ומחופה בגיבובי שקרים גסים, כמו ‘מחקרים', עלילות הזויות, חלקי מקרים תלושים ממקורותיהם ומשוכתבים מחדש, ועוד דברי לשון הרע בזויים מבית היוצר של תלמידי המן.

דרך תזה איומה זו, הפכו צוררי היהודים את בני העם היהודי בעיני ההמון המוסת לתת-אדם. יצורים נחותים שיש להשמיד, להרוג ולאבד עד תום לטובת המין האנושי, רח"ל. התעמולה הזדונית שטפה את מוחם של ההמונים, ודמם של ששה מיליון קורבנות זועק ומבעבע עד היום...

זו היתה אף תכניתו של יוצר השיטה, המן, להכשיר את גזירת הכליה על אומה שלמה באמצעות הרעלת האווירה נגדם. והוא החל בה במלוא מרצו:

"אדוני המלך ירום הודו, ברחבי ממלכתך האדירה, המתפרסת מהודו ועד כוש, מפוזר ומפורד עם אחד, קטן, אשר ביחס הפוך לקיומו המזערי ברחבי תבל, גדולה השפעתו ההרסנית וחובקת בזרועות תמנון את כלל האנושות. מדובר ביצורים אשר למרות שהוגלו מהמרכז הרוחני והתרבותי שלהם, וארץ מולדתם נכבשה ונהרסה, עדיין לא נשברה גאוותם ולא הושפלה רוחם. עודם רואים את עצמם עליונים מכל גויי הארץ, וחשים עצמם נעלים מעל פני שאר האומות והתרבויות. בכל הזדמנות הם מכריזים: ‘בני חורין אנו, ומעולם לא נכנענו בפני איש! אין שר ושליט אשר אנו מחויבים להישמע לו'. וכל זאת בשל אותה תכונה מרדנית הטבועה בגנים שלהם, עם קשה עורף!" חרש מזימות קולו של איש צר ואויב.

"אותם יצורים מתנשאים דוגלים בבידול שחצני. במקום לשאוף ולהתמזג עם סביבתם, הם מתבצרים בהופעה שונה, הכוללת לבוש משונה, שפה זרה המשותפת רק להם ומעמיקה את תחושת העליונות שלהם על פני שאר הבריות. נקראים הם בשמות ייחודיים, אשר מבליטים את השוני בינם לבין שאר יושבי תבל. הם מסרבים להתבולל בתוכנו. בנותינו מוקצות מחמת מיאוס אצלם, וכך הם שומרים על ייחודם המתנשא. בניגוד להתרחקות מאיתנו, הם אורגים קשרים אפלים חובקי ארצות, בינם לבין אחיהם אשר פזורים בכל רחבי מדינותיך. הם מתפללים אלו על אלו ודואגים זה לזה. מובטחני כי קורי עכביש אלו, הנטווים בשיטתיות זדונית, יהוו ביום מן הימים סכנה ביטחונית קשה!"

 

מסע השחרת הדת

המלך המהם בהסכמה לעבר משנהו. שניהם ידעו כי מדובר במשחק מכור מראש, אך סביבם היו קשובים נציגי המדינות המייצגים את כלל האנושות, ולמענם יש להמשיך במסע ההרס נוטף הארס, שיצדיק את הרשע בק"ן טעמים. לפיכך, המשיך המן לירות את אבני הבליסטראות המשוננות שלו - מכוונות לעבר המטרה המסומנת, להשניא את היהודים.

המן פסק לרגע מדיבורו והעיף מבט זהיר בפני מלכו. לא, עדיין חמתו של אחשורוש לא בערה בו. על כן הוא חידד את חיציו בטיעון שהיהודים פוגעים בכבודו האישי של המלך רודף הכבוד:

"אם תנסה, אדוני המלך, להציע ליהודי יין שנמזג על ידי הוד רוממותו, ידחה היהודי את הצעתך בשתי ידיים, ויסביר כי תורתו אוסרת עליו לשתות כל דבר אשר יד ערלים נגעה בו. כן, קשה להאמין, אך למרבה החרפה, אתה, מלך אדיר ורם, מאוס בעיניהם יותר מזבוב מבחיל. את הזבוב האומלל שנקלע לכד יין, הם יסלקו ואחר ישתו את המשקה עד תום. אך אם רק תיגע בקצה אצבעך בכד יין פתוח, ברוב חוצפתם, יפסלו את כד היין המשובח, שהיה כשר עבורם עד לאותו נגיעה. כמצורעים הננו בעיניהם. ממקורות חשאיים מוסמכים נודע לי", נשמע קולו החרישי של המן כלחישת פתן, "כי האדוקים בדתם מקפידים אף לירוק ארצה, בעת שהם מבחינים באחד מאיתנו. הם מתפללים השכם והערב לאלוקיהם שישמיד ויכחיד אותנו. כל תפילותיהם רצופות קללות וחרמות נגדנו, ובעיקר נגד כבודך, אדוני המלך!"

עיניו של המלך הוצפו בזעם פראי. גם מאה עשרים ושבעה החכמים סביבו נראו כעוסים ביותר. אך המן לא הסתפק בכך. הוא ביקש להפוך את המלך ליורה רותחת והמשיך לצקת שמן על המדורה:

"ההרסנית מכל היא תורתו של העם העצלן והנצלן הזה, והיא מנחה אותו לחיות חיי בטלה ותענוגים! וכך נראית בטלה ממוסדת זו: בכל פעם, כאשר מושמע צו גיוס לטובת המדינה, הם ממהרים להשתמט מחובתם האזרחית ולהתחבא עד יעבור זעם בבתיהם. כאשר אנו מבקשים הבהרות על השתמטות קולקטיבית זו מעבודת המלך, הם ממהרים לגלגל את עיניהם בהתחסדות ולהצהיר חגיגית:

'שבת היום - שבת מנוחה. ביום זה עלינו לאכול ולנוח, ותו לא!'

למחרת: 'פסח היום. יום חג הוא לנו, נאסר עלינו לעשות בו מלאכה!'

אף את בהמתם הם לא יסכימו לתרום בימים חגיגיים אלו לטובת הציבור, שכן חמורם אף הוא שובת בשבת ובמועד. ידוע לכל, כי מעגל השנה היהודי מנוקד כולו בימים מיוחדים. רוב ימות השנה העם הזה חוגג, או לחילופין, שרוי בתענית ומותש מצום! גם אם התמזל מזלנו ומצאנו בן לאותה אומה חדלת אישים ביום שאינו שבת, חג או מועד, והצלחנו להניח את ידינו עליו ולאלץ אותו להירתם למלאכת המלך, הרי ששעות עבודתו מצומצמות ביותר. שכן, את רוב יומו הוא משחית בטקסים ארוכים, ובקושי מקדיש בטובו שעה קצרה לחובתו הלאומית. כך שרויים היהודים רוב חייהם בחוסר מעש על חשבון העם העמל קשות למחייתו מבוקר ועד ערב. מיותר לציין את הנזק הכלכלי האדיר הנגרם למשק כולו מאורח חיים פרזיטי זה!"

רצפת הבהט כמו הסמיקה לנוכח השקרים הגסים. לו רק היה לה פה, היתה פוערת אותו וצווחת ככרוכיה לנוכח עלילות השווא שנאלצה לשמוע. וכי מי כמוה זוכרת את משתה היין הראוותני, שבו בוטל ממלאכתו העם היושב בשושן למשך מאה ושמונים יום למען ה'מטרה הנכבדה': להאדיר את כבודו ולהראות את עושרו של המלך הנהנתן!

אך את המן שוחר הצדק לא בלבלו העובדות. הוא המשיך הלאה במסע השחרת הדת:

"וכאילו לא די בכל החגים והמועדים. אחת לשבע שנים פותחים היהודים בהרס טוטאלי של אדמותיהם. הם משביתים את שדותיהם. את הפירות הצומחים באילנותיהם הם מבערים מן העולם במקום לחלק אותם למזי-הרעב הרבים המתגוללים בצידי הדרכים וחובקים אשפתות בדלותם! כל מעשיהם הנבזים, המנוגדים לכל היגיון ושכל ישר, נובעים ויונקים את חיותם מאותה שאיפה יהודית קדומה - לכלות אותנו. אנו נקראים בלשונם ‘גויים'!"

 

הפתרון הסופי

המן, מעודד מזיקי הזעם הניתזים מעיניו של אחשוורוש ושל החכמים שסביבו, הגביה את קולו בדרמטיות והכריז בקול רם ונישא:

"אין ספק, מוטלת עלינו חובה מצפונית לנקות את העולם מבני האומה הטפילית הזו. לעוקרם ולאבדם לחלוטין מעל פני האדמה. למרבה המזל, בני אומה זו מפורדים ומפוזרים בכל רחבי תבל. דילולם לא יעשה את מלכותך קרחת, הם לא יחסרו יותר מדי בנוף הכללי!"

אחשוורוש נראה קשוב, נותן דרור לדמיונו הפראי להשתעשע במראה נהרות הדם המציפים את העולם כולו אחר מסע ההשמדה.

"אם עדיין חושש אתה, מלכי היקר, פן תפגע השמדתו של עם ישראל בכלכלת ארצך, מוכן אני לשלם תמורת ההשמדה של העם המחליא הזה עשרת אלפי ככרות כסף שאשקול אל גנזי המלך!" הוסיף המן בפיתוייו החלקלקים. הוא לא נבוך לנוכח הפרדוקס שבדבריו. אם לדעתו מדובר בהכחדת אומה נצלנית וחסרת מעש, שאינה תורמת מאומה לסביבתה, על מה ולמה עליו להעלות הצעה של מתן פיצוי כספי?

אלא שמי כמוהו יודע שכל הגיגיו המרושעים הינם שקריים. שהרי אין אומה המביאה ברכה לסביבתה כמו האומה היהודית, והכחדתה מהווה כליה כלכלית לכלל האנושות!

"הכסף נתון לך!" מיהר אחשוורוש להצהיר חגיגית, למרות שתאוות הממון יקדה בו בעוז. החשש הציני והקר שמא אי פעם יוקע על עמוד הקלון על רצח עם, הניע אותו להדוף החוצה מהעסקה השטנית את ככרות הכסף המפתים. כך יהיה לו פתחון פה להצטדק בקול מתחסד, כי הוא חף מנגיעות אישיות, וכי טובת האנושות כולה, ורק היא בלבד, עמדה לנגד עיניו בעת ביצוע השמדת הגזע היהודי הבטלן. והראיה, שלמרות שהשמדה זו הובילה להפסדים כבדים לכלכלה, הוא ביצע אותה למען היקום כולו! אם יצלצלו עשרת אלפי מצלצלים, יחריש צלילם הצורמני טיעון אידיאולוגי  זה.

הטבעת המלכותית נושאת החותמת, המאשרת כל חוק במלכות פרס ומדי, הועברה בקלילות אל בן המדתא. כאילו לא מדובר בחייהם של ריבי רבבות אנשים, נשים וטף, אלא בבקשה פעוטת ערך הדורשת אישור פורמאלי בלבד.

"והמלך והמן ישבו לשתות". כעת, בתום תכנון מבצע ההשמדה החשאי, הצטרף עוד גביע לצידו של גביע היין המיותם. המשקה המשכר נלגם בלהיטות, וחריפותו שטפה את גרונם הניחר של המלך ושל משנהו האכזר. סוף סוף, אחרי מאמץ כה כביר לטובת העולם כולו, מותר גם להם, לאבירי הצדק שונאי הבטלה המחליאה, לנפוש מעט.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים