עמלק ופורים

כאשר רבקה אמנו חשה, כי מתרוצצים הבנים בקרבה, היא פנתה "לדרוש את ה'". אמר לה ה': "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כ"ב-כ"ג).

היתה זו תחזית הסטורית על המתח הבלתי פוסק, שיווצר בין שני אחים אלה, העתידים ברבות הימים להוות שני עמים ולעמוד כיריבים משני צידי המתרס. הדברים מתבהרים לאחר שיעקב נטל מעשו את ברכותיו, ועשו המרומה זועק זעקה גדולה ומרה: "הברכה אחת היא לך אבי? ברכני גם אני אבי". יצחק מברכו: "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד. והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צואריך" (שם כ"ז, ל"ט-מ').

כלום ברכה היא זו הקובעת, כי עשו יחיה על חרבו וכי יהיה עבד לאחיו?

למעשה, מחשבה ארוכת טווח כלולה בכוונתו ובדבריו של יצחק:

יצחק ידע כי בבוא היום עלולים בני ישראל לנטוש את דרך האמונה, שהוא, אביו ובנו העניקו להם. מי ערב לכך שעם ישראל, העובר תהפוכות ונתון לפיתויים, ימשיך לאחוז במורשתו הרוחנית, שהנחילו לו אבותיו? יצחק בברכתו ממנה את עשו ל"שומר הפתח" ונותן בידו חרב ("על חרבך תחיה"). כל עוד יתמיד יעקב (עם ישראל) ללכת בדרכי אבותיו, הוא ישלוט על עשו (על האומות), וזה יהיה לו עבד ("ואת אחיך תעבוד"). אולם ברגע שיעברו ישראל על התורה, אז – "ופרקת עולו מעל צואריך", עשו יוכל לו. שוט מאיים נתן יצחק ביד עשו, שבעזרתו יאלץ את יעקב לצעוד בדרך התורה.

דברים אלו אמר ה' לרבקה: "ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". לאורך ההסטוריה, יתקיים מאבק בין שני צדדים אלה, כל צד ישאף לגבור על יריבו, אך העליונות, כך הובטח, תהיה בידי יעקב. עשו ינסה אמנם להביא את יעקב לידי בגידה ולידי נטישת הדרך הנכונה, כדי שיוכל לשלוט עליו, אך דבר זה לא יושג, ועליונותו של יעקב מובטחת.

חכמים דרשו את הפסוק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כ"ז, כ"ב): "'הקול קול יעקב' – אין יעקב שולט אלא בקולו, 'והידים ידי עשו' – אין עשו שולט אלא בידיו. או קול התורה – בפיו של יעקב, או החרב המונפת – בידיו של עשו.

מושכות ההסטוריה נתונות ביד ה' והוא מחליט בידי מי מבין האומות יינתן השוט. על שום מה הטיל ה' על עמלק את התפקיד הייחודי, להיות ה"שוט" התמידי, המאיים על עם ישראל?

עמלק, כבן לפילגש של אליפז בן עשו, לא היה זכאי ליטול חלק, כשאר אחיו, בירושת אביו. אין לעמלק חבל ארץ או נחלה קבועה. בהעדר אלה הוא משוטט ומתנחל בכל מקום אפשרי, חי על חרב ומכלכל את עצמו בשוד ובביזה.

אלו הן הדמויות, שיניפו מול עם ישראל שוט וחרב, והם אלו שיגרמו, שבני ישראל לא יטשו את מסורת אבותם. ואכן, את כוחם של אלה חש עם ישראל כאשר החל את צעדיו הראשונים במדבר סיני.

הופעתו של עמלק אינה מקרית. היא אינה מתרחשת במסגרת גלגוליה הטבעיים של ההסטוריה, הכוללת מתחים טבעיים בין עמים שכנים. הופעה זו היא תוצאה של ירידה פתאומית ברמה הרוחנית של עם ישראל. בפסוקים הקודמים נאמר: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה', לאמור: היש ה' בקרבנו אם אין" (שם ז'). שאלה זו מצביעה על ספקות באמונה שנתהוו בעקבות הצמא למים. מכאן ואילך מופרת מערכת היחסים הטובה שנוצרה בין ה' לעמו במהלך היציאה ממצרים. התרחשה נסיגה ברמתו הרוחנית של העם, לפיכך: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות י"ז, ח').

המילה "רפידים" נדרשת בפי חכמים כרפיון ידיים, "לפי שרפו ידיהם מן התורה – לכך בא השונא עליהם".

כדי לגבור על עמלק – יש לאחוז בשני אמצעים: טבעי ורוחני. במישור הטבעי – הורה משה ליהושע: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", ואילו במישור הרוחני – היה צורך להשיב את לב העם אל ה'. משה עלה לראש הגבעה והרים את ידיו אל ה': "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". חכמינו שאלו: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו – היו נופלים" (מסכת ראש השנה פ"ג, מ"ח). משה רבינו ביקש בעיצומה של המלחמה להחזיר את העם אל אביהם שבשמים, כי מלחמת עמלק אינה מלחמה "טבעית"; היא תוצאה ישירה של ירידה רוחנית.

ואכן, כאשר נשא עם ישראל את עיניו אל אביו שבשמים "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות י"ז, י"ג).

בתורה נמסרה הבטחה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". אין ציון לתאריך מימושה. ה' נשבע, כי מלחמתו בעמלק תמשך לדורי-דורות: "ויאמר, כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור". עד מתי? לא נאמר! המלחמה תהיה, אמנם, ארוכה וממושכת, אך יום יבוא, ולא יהיה בה עוד צורך.

בינתיים עם ישראל זקוק למציאותו של עמלק. כל עוד רמתו הרוחנית של עם ישראל אינה יציבה - יש צורך ב"שוט" שיאיים עליהם. בבוא היום, ימחה ה' את זכר עמלק מתחת השמים לצמיתות.

*

שמואל שלח את שאול להלחם בעמלק וציוה עליו: "והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו, ג'). אך שאול והעם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים על הכרים ועל כל הטוב. בעקבות כך מודיע ה' לשמואל: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים". כשפגש שמואל את שאול, שאלו: "ומה קול הצאן הזה באזני, וקול הבקר אשר אנוכי שומע?" שאול ניסה להצטדק ולומר: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח לה' אלקיך", אך שמואל לא הרפה ממנו: "ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'?" שאול, לאחר חילופי הדברים מודה: "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שם, ט"ו, כ"ד). דבריו של שאול מבהירים בשל מה ניטלה ממנו המלוכה.

תפקידו של מלך בישראל הוא להתיירא מה', ולהוות סמל ודוגמה לעם כולו "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו" (דברים י"ז, י"ט). שאול, באומרו: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם", אמר בעצם, כי יראת העם גברה ודחקה את יראת ה'.

שמואל ציפה משאול שהוא יהיה האיש, שיצליח ליצב באורח תמידי את רוח העם. במצב זה לא יהיה עוד צורך בעמלק לאיים על ישראל, ומשלא הצליח שאול לממש את הציפיות שתלו בו – ניטלה ממנו המלוכה.

*

היהודים השתתפו במשתה היין, שערך המלך אחשורוש במלאת שלוש שנים למלכו. זו היתה סטיה מן המורשת וירידה ברמה הרוחנית. מצב זה מהווה "הזמנה" להנפת השוט, והוא אכן הונף בדמותו של המן האגגי, שהיה מזרעו של אגג מלך עמלק. הוא התייצב, כידוע, בפני אחשורוש ודרש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג', י"ג).

אסתר ומרדכי הבינו בשל מה הצליח המן העמלקי להרים את ראשו, ואף ידעו, כיצד לנסות להביא לביטול הגזירה. הם חייבים ליטול לידיהם את הנשק, ששימש את משה במלחמתו בעמלק. אסתר הודיעה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערותי אצום כן" (שם, ד', ט"ז). הצום, כחלק מתהליך התשובה – מצוי בכתובים: ביום הכפורים, בימי זכרון וכחלק מתשובתם של דוד, אחאב, אנשי נינוה ועוד. אם, אמנם יישמע "קולו של יעקב" – יידחו ידיו של עשו והמן.

התלמוד מספר (מגילה ט"ז, ע"א), שכאשר הופיע המן בבית המדרש, עסקו מרדכי ותלמידיו בהלכות מנחת העומר. אמר המן למרדכי: "בא מלוא קומץ קמח שלכם, וגבר על עשרת אלפי ככר הכסף שלי". המן הבין, שלימוד התורה גורם לעם ישראל שיגבר על אויביו, וביחוד על העם העמלקי.

*

וכאן יש לשאול, האם אין זו תעודת עניות לעם ישראל, שהוא נזקק לשוט, שיונף מולו בכל עת שהוא מוצא את עצמו עובר על מצוות ה'?

עם כל הצער – דומה, שהתשובה היא שכל עוד אנו חיים בעולם בו רבים הנסיונות ורבות התמורות, אנו זקוקים לאותו איום שמאזן את פני הדברים.

אמנם הוזכרה לעיל הבטחת ה': "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", והנביא ישעיהו הצביע על תקופת ההתרחשות. בדברו על המלך המשיח, שיפרח מחדש משורש דוד ומגזע ישי, מתאר ישעיהו תקופה זו: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם". בסיומה של הנבואה נאמר: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ז'-ט'), וכתב על כך הרמב"ם: "וזה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' – משל וחידה. ענין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם, המשולים כזאב ונמר... ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו" (הלכות מלכים פרק י"ב, הלכה א'-ב').

באותה שעה השלום הנכסף ישרור לעד. באותה עת שוב לא יהיה צורך ב"שוט" בדמות עמלק, כי הרמה הרוחנית תהיה גבוהה ונישאה מאד והיא תשאר לעד.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים