המוסר היהודי עמד במבחן

בראשית חודש ניסן, המן מקבל את הטבעת מידי המלך אחשורוש. בזריזות, האופיינית לשונאי ישראל, הוא שולח, תוך שבועיים, אגרות ("ספרים") "אל כל מדינות המלך", ובהן הפקודה: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" (שם ג', י"ג). אגרות אלו נשלחו בפרהסיה. על כל עם ועם היה להכין את עצמו לקראת ביצוע "הפתרון הסופי".

עם היוודע דבר הפקודה, התערערו יחסי השכנות, שבין יהודים לנכרים.

הנכרים התגרו ביהודים, לעגו להם ומנו בפניהם את הימים שנותרו להם לחיות. ילדי היהודים בדרכם אל בתי המדרש, ספגו חיצי לעג ובוז. צמרמורת תאחזנו, בהעלותנו על דמיוננו, כיצד הגיבה אשה יהודיה, כשראתה את שכנתה הנכרית חוזרת מן השוק ובאמתחתה סכין מושחזת, שרכשה לצורך מילוי פקודת המלך ביום י"ג באדר.

את האיגרות שבכתב ליוותה הוראה בעל-פה, לפיה אין לאפשר ליהודים להתארגן כדי להגן על עצמם, ולמנוע מהם להצטייד בכלי נשק מכל סוג שהוא. השטנה נגד היהודים שלטה בכל.

לאחר שהמן נתלה, קיבל מרדכי לידיו את טבעת המלך ואסתר השליטה אותו על בית המן, אך פקודת האגרות, נותרה עדיין בתוקפה. אסתר נפלה והתחננה בפני המלך: "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים" (שם ח', ג'). המלך מושיט לאסתר את שרביט הזהב וזו קמה על רגליה, אך אינה מרפה. היא דורשת את ביטול גזרתו המרושעת של המן האגגי. אולם המלך, יודע ומכיר את חוקי היסוד של הממלכה, ולהפתעתה הגדולה גורם לה אכזבה גדולה.

"כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". היהודים אכן יובלו לשחיטה, על אף שהמן, יוזם הפקודה, נתלה על העץ. הממונים על כל "חיל עם ומדינה" ימשיכו בהכנות לקראת י"ג באדר.

פתח הצלה אחד פתח להם המלך: "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם". מרדכי ואסתר רשאים לפרסם הודעות חדשות, כראות עיניהם, בכל רחבי המדינה ולשלוח אגרות לכל קצות הממלכה, פרט, כמובן, להודעה על ביטול האגרת הראשונה.

מרדכי שולח אגרות שמורות להם להקהל ולעמוד על נפשם. מותר להם להתארגן להגנה ולתקוף את אלה, שיבואו להכותם.

ואכן, ביום י"ג באדר הוכיחה ההתארגנות את כוחה: "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשונאיהם כרצונם". חלילה, הם לא הרגו טף ונשים, ולא שללו את שללם. הם רק השיבו מלחמה מול התוקפים. חמש מאות תוקפים נפלו בידי היהודים בשושן ושלוש מאות נוספים נהרגו למחרת היום – בי"ד באדר. שבעים וחמשה אלף איש, שנהרגו ברחבי הממלכה היו אויבי היהודים ושונאיהם. הנהרגים לא היו שוחרי-שלום או חסידי אומות העולם. היו אלה רוצחים, שהיהודים היו חייבים "להקהל ולעמוד על נפשם", ועל אף זאת – לא שלחו את ידיהם בביזה ולא לקחו שלל.

המוסר היהודי עמד במבחן!



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים