עמלק

הקב"ה נשבע שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכרו של עמלק, שנאמר: "ויאמר ה', כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות י"ז, ט"ז).

האלשי"ך הקדוש מסביר את הפסוק: "כי יד על כס י-ה", שעמלק מציב כעין יד המסתירה את שמו ואת כסאו של הקב"ה. כל עוד שהיד קיימת, אי אפשר לראות את שלמות ההנהגה וההשגחה של מלכות שמים. תפקידנו להסיר יד זו ולהפיל את החומה ואת החיץ שבנה עמלק.

לכל אומה תכונות משלה. תכונות אלו מכוונות את דרך התיחסותם למתרחש בעולם. מצרים, בתקופה שבה היו בני ישראל עבדים, היתה אומה אשר הודתה בקיומו של בורא-עולם. אולם, הם טעו וסברו שלאחר הבריאה, אין הקב"ה, כביכול, מתערב בנעשה בעולם שהוא ברא. אחת מהמטרות של עשר המכות היתה להפריך דעה זו מקרב המצרים. בד בבד חיזקו עשר המכות גם את אמונתם של בני ישראל, אשר במשך שהותם הארוכה במצרים הושפעו מדעה זו לרעה. מטרת יציאת מצרים היתה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים, אלא גם "להוציא את מצרים מבני ישראל".

המצרים נוכחו לדעת שללא רצון ה' אין לטבע כל קיום. גם קריעת ים סוף המחישה את שלטונו של ה' על הטבע.

עד לאותה שעה, האמונה היתה תלויה בקבלה מהאבות. אולם, כאשר אומה שלמה ראתה בעיניה נס החורג לחלוטין מגדרי הטבע, היא החלה להאמין בה' גם מכח ראייתה.

כל העולם נבהל ונחרד כאשר שמע על גבורת ה' ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. המלכים אמנם הבינו שה' העניש את המצרים על רשעתם. הם גם הבינו שהגבורה והנסים שהתחוללו הם סימן שאלקי ישראל הוא כל-יכול. כמתואר בשירת הים, האומות נרתעו לאחור, חיל אחזם והן לא העיזו להלחם בבני ישראל.

רק בניה של אומה אחת פקפקו בהשגחת ה', והעיזו לתקוף את בני ישראל. אומה זו – שמה עמלק.

לא היתה סיבה מוצדקת למלחמתו של עמלק בבני ישראל; בני ישראל לא עברו בארצם ולא איימו על המשך קיומם. עמלק בא ממקום רחוק מאד כדי להלחם בישראל.

האומה המצרית הכירה, כאמור, בקיומו של בורא-עולם והם הכחישו רק את רצונו להתערב בבריאה. לעומתם, עמלק הכחיש לגמרי את קיומו של ה'. לדעתו, אין ח"ו שום כח עליון בעולם, והכל מתרחש במקרה. עמים אחרים נחרדו מקריעת ים סוף, אך עמלק הסביר שהיה זה אסון טבע בלבד. דעה זו היא שורש הרע בעולם. לבעלי הדעה הסוברת שהכל מתרחש במקרה, אין דבר שימנע מהם מלבצע את רצונם, גם אם הוא רע מאד.

לעמלק ישנה תכונה רעה נוספת. תכונה זו מושרשת במהותו, ויחד עם כפירתו בקיומו של ה', היא גורמת לו לנהוג בדרך שלילית ביותר, דרך הנוגדת לחלוטין את רצון ה'.

בחז"ל מכתירים את עמלק בתואר לץ. מידתו של הלץ היא לבטל וללעוג לכל דבר בעל ערך. מידתו של הלץ היא ההפך ממידת הענווים. דרך חייו של הענו מושפעת מהכרתו שיש כוחות גדולים וחשובים ממנו. לעומתו, הלץ אינו מוכן לקבל הנחה כזו. בני אומה זו הכריזו בכל העולם, שהם יצאו להלחם בישראל, שאין ח"ו בעולם מלכות שמים והכל מקרה ר"ל.

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, נוכחו אומות העולם לדעת שיש דין ויש דיין. אמנם הכרה זו נחלשה במשך הזמן, אולם היא היתה מושרשת אצל כולם – מלבד אצל עמלק! רק אומה זו המשיכה להצהיר בריש גלי "שהכל מקריות". "אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, י"ח)... לשון מקרה (רש"י). אופיו זה של עמלק, המסרב להכיר בה', אפילו לאחר נסים גלויים, הוא שורש הרע בעולם.

אסור לנו להתייחס אל עמלק כאל עם אשר אפשר לחיות אתו או שאפשר להתעלם ממנו. רצונה של אומה זו הוא לפגוע במילוי יעודו של עם ישראל. קיומו של עמלק בעולם הוא האיום הגדול ביותר על רוחניותה של כנסת ישראל.

רק לאחר סילוקו של עמלק, יכול עם ישראל לבנות את בית הבחירה. רק לאחר שסולקו המפריעים המתנגדים לכל הרוחניות הקיימת בעולם, ניתן להקים את בית הבחירה שיביא לשלמות הרוחנית של עם ישראל.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים