הנבואה הגורלית

המלך הראשון שרצה לכבוש את ארץ ישראל, במטרה להקים בה ממלכה שתשלוט על כל העולם, היה סנחריב מלך אשור. בראש צבא אדיר, תחת פיקודו של רבשקה שר צבאו, הוא צר על חומות ירושלים. חזקיהו מלך יהודה התפלל לה', ומאה ושמונים וחמישה אלף ראשי גייסות אשוריים, יחד עם כל חייליהם, נהרגו ע"י מלאך ה', מבלי שמגיני העיר היהודים יעשו מאומה. סנחריב ברח בחזרה לארצו ונהרג שם.

כל מלכי אומות העולם שמעו על מפלת פרעה ועל עשרת המכות, על מפלת סנחריב ועל הרוגיו. הכל ידעו שאין עצה ואין תבונה נגד ה'. ורק כאשר ה' יחפוץ להעניש את עמו ישראל אפשר יהיה לנצחם.

אחשורוש והמן, נבוזראדן ויתר שונאיהם של ישראל הבחינו בהסתר הפנים, בערפל המסתיר את ההשגחה הגלויה של ה'. אולם הם גם ידעו שאין זה סימן של התרחקות ה' מעמו, אלא תוצאה של התרחקות עם ישראל מה'.

נבואתו של ירמיהו על שבעים השנה שניתנו מה' למלכות בבל, "כי כה אמר ה', כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה, אפקוד אתכם והקימותי עליהם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה" (כ"ט, י'). איימה במשך דורות על הבבלים. היא היתה כחרב חדה המאיימת על ראשם של המלכים. תוכניותיהם וכל מעשיהם היו מושפעים מהנבואה שהחרידה את שלוותם. אם נבואה זו תתקיים וירושלים תיבנה, מלכויות עלולות ליפול ושינויים גדולים עלולים להתרחש. לכן, כל עוד לא הגיע קיצם של שבעים השנה, נמנעו המלכים מלנקוט בפעולות העלולות להכעיס את אלקי ישראל. תקוה אחת היתה להם; אולי התרחקותו של עם ישראל מה', תגרום לניתוק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. הם סברו שאם תעבורנה שבעים השנה וירושלים לא תבנה, סימן הוא שאלקי ישראל עזב את עמו, ושוב לא יהיה כח בעולם אשר יעמוד מולם ויפריע להם לבצע את מזימותיהם.

בלשאצר, נכדו של נבוכדנאצר, מלך על בבל כשהוא חרד מאד מהעתיד לבוא. מלכות בבל נוסדה בשנת ג'שי"ח (3318) לבריאה. נבוכדנאצר, מייסד המלוכה, מלך ארבעים וחמש שנה ואויל מרודך בנו, מלך עשרים ושלש שנה. כאשר עברו שלש שנים נוספות, ונבואת ירמיהו עדיין לא התקיימה, החליט בלשאצר לחגוג את המאורע. לדעתו, תמו שבעים השנה ואלקי ישראל אינו מושיע את עמו. שמחתו הגדולה התבטאה במעשים שסבו נבוכדנאצר ואביו אויל מרודך לא העיזו לעשות; הוא החליט להשתמש בכלי בית המקדש לצרכיו הפרטיים. לפי חישובו, נבואת ירמיהו לא התקיימה עד לאותה שעה ושוב לא תתקיים. מלכות בבל תעמוד במקומה, וירושלים תשאר שוממה. אלקי ישראל, כבר לא יושיע את עמו.

העונש משמים לא איחר לבוא. בלשאצר נהרג באותו לילה ע"י דריוש המדי וכורש הפרסי. דריוש הציע את כס המלוכה לכורש, אולם הוא סירב, כי דניאל התנבא שהמלכות תעבור קודם למדי ורק אח"כ לפרס.

דריוש מלך שנה אחת בלבד וכורש מלך אחריו פחות משלש שנים.

כורש שלח את זרובבל – נצר למלכות בית דוד – לירושלים, והתיר לו להתחיל בבניה מחודשת של ירושלים ושל בית המקדש.

כורש, אשר בכה כאשר ראה את חורבן הבית הראשון, היה מיועד להיות המלך אשר יבנה את בית הבחירה (סדר אליהו רבה י"ט). אולם הוא הכזיב, במקום לעלות בעצמו לירושלים, הוא הכריז: "מי בכם מכל עמו, יהי אלוקיו עמו, ויעל" (עזרא א', ג').

לכאורה, היתה צריכה להיות נהירה גדולה של היהודים, אשר ציפו מיום יציאתם לגלות, מאז שראו את בית ה' עולה בלהבות לחזור לירושלים! אך למעשה, רק ארבעים ושנים אלף שלש מאות וששים איש עלו. חלק זעיר מכלל היהודים שישבו בבבל. רוב העם העדיף להשאר רחוק מארצו הקדושה ומבית הבחירה!

העמים שגרו בארץ התנגדו לבניה מחדש של ירושלים ובית המקדש. מכתבי שטנה ושליחים נשלחו אל כורש בנסיון לשכנעו להפסיק את הבניה. בתחילה כורש לא שמע לקול המשטינים, אך פעם אחת כורש יצא לטייל וראה שהמדינה (פרס) שוממת. שאל כורש: היכן הם צורפי הזהב והכסף? אמרו לו: האם לא אתה היית זה שציוה על כל היהודים לעזוב את בבל, ולבנות את בית המקדש, יחד איתם עלו גם הצורפים. באותה שעה גזר כורש: מי שעדין לא הספיק לעבור את נהר פרת, לא יעבור.

שנתיים לאחר שגזר כורש, שהיהודים שעדיין לא הספיקו לעלות לארץ ישראל, לא יעברו את נהר פרת, עלה אחשורוש לכס המלוכה של פרס ומדי.

ושתי, אשתו של אחשורוש – היתה נינה של נבוכדנאצר, שהחריב את בית המקדש. היא  הפצירה בו שיצווה להפסיק את הבניה. בניו של המן, אשר שימשו כפקידי המלכות בירושלים, שלחו מכתבים למלך, ובהם תארו את הבניה כתחילתו של מרד. ואמנם, אחשורוש ציוה להפסיק את הבניה, והדבר הפיל את לבם של ישראל, ואלו שנשארו בבבל חיכו לראות מה ילד יום.

שלטון אחשורוש החל בשנת ג'שצ"ב (3392). לפי חישובו של אחשורוש, שבעים השנה של נבואת ירמיהו תמו בשנה השלישית למלכותו. כאשר השנה עברה וקיומה של הנבואה לא הגיע, גם הוא הגיע למסקנה שח"ו עזב ה' את עמו. כבלשאצר, גם הוא ערך סעודה גדולה; שארכה מאה ושמונים יום. גם אחשורוש הוציא את כלי בית המקדש והשתמש בהם. אחשורוש לא נענש מיד, כי השגחת ה' יעדה לו תפקיד בגאולת עם ישראל. אולם מסובב הקורות, הביא להריגתה המיידית של ושתי המלכה.

תשע שנים לאחר שעלה אחשורוש לשלטון, באה אסתר לפניו אל חצר המלך הפנימית. הופעתה הפתאומית של אסתר מבלי שיקראו לה, הצביעה על כך שיש לה בקשה גדולה וחשובה מאין כמוה. בניסי ובחסדי ה', המלך הושיט לה את שרביט הזהב וענה לה. בדבריו היתה כלולה הצעה נדיבה: "עד חצי המלכות ותעש". רק אל תבקשי את חידוש בניית בית המקדש! הקמת בית המקדש היתה בעיני אחשורוש סכנה להמשך קיומה של מלכות מדי ופרס.

למרות שרק כארבעים ושנים אלף יהודים נענו לקריאה לשוב לירושלים, הנעשה בארץ הקודש עמד במרכז מעייניהם של המלכים. למרות שהם שלטו על יותר ממאה מדינות, ירושלים ובית המקדש הם שהיוו סכנה למלכותם.

מעמדו של עם ישראל בעולם מהווה מאז ומתמיד גורם מרכזי, ביודעין ובלא יודעין, לעלייתן ולנפילתן של אימפריות ומדינות ענק.

ממלכות קמות ואומות אחרות נופלות, אך עם ישראל הקטן וחסר ההגנה, ממשיך את דרכו תמיד עד לבואה של הגאולה השלימה ולבנינו המחודש של בית מקדשנו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים