שנאת המן

המן דיבר לפני המלך אחשוורוש, וכך אמר:

"אדוני המלך! ברחבי ממלכתך מפוזר ומפורד עם אחד, עם קטן, אשר ככל שמספר בניו הינו מזערי ביחס לגויי הארץ, הרי שהשפעתו ניכרת בכל מקום ומקום. לבושם משונה, שפתם משונה, ומהשחתתם סובלים כל עמי הארץ. עם זה הוא עם ישראל. רצוני להציע לך: הבה נשמיד את העם מעל פני האדמה!

עם זה הוא עם בלי בית, עם בלי מדינה, והיעלמותו מעל פני מפת ההיסטוריה לא תותיר שרידים כלשהם. הוא לא יחסר לאיש.

היהודים עצלנים הם מטבעם, ואינם מבקשים לעצמם אלא חיי בטלה ותענוגים! כאשר הם אך שומעים על גיוס עובדים לטובת המדינה, הם ממהרים להתחבא בבתיהם.

גם אם מצליחים אנו להניח את ידנו על יהודי כלשהו, אפילו התמזל מזלנו ומצאנו יום שאינו שבת ואף אינו חג או מועד, ואילצנוהו להירתם למלאכת המלך, הרי ששעות עבודתו מצומצמות ביותר. שכן כאשר הוא קם משנתו, עליו לקרוא קריאת שמע במשך שעה שלימה. לאחר מכן, הוא מתפלל במשך שעה נוספת. השעה השלישית מוקדשת ל'פת שחרית' שעליה מקפידים היהודים במיוחד. השעה הרביעית לברכת המזון, ורק בשעה החמישית יכול הוא להתחיל בעבודתו, אשר בשעה השישית כבר מסתיימת".

"המרגיז מכל הוא", הוסיף המן ללבות את זעמו של המלך, "שאותו יהודי, אשר לא עשה במשך היום כולו מאומה, להוציא שעה בודדת של עבודה נינוחה, מגיע בשעה השביעית אל ביתו, ואשתו מקדמת את פניו ואומרת לו: 'הוי! אישי המסכן! הבה ואגיש לך מאשר בישלתי בעבורך! בודאי עבדת קשה בשירותו של המלך הרשע'.

יהודים אלו אינם חפצים אלא ברעת המלך וממלכתו. די יהיה אם תנסה להציע ליהודי יין שנמזג על ידי הוד רוממותו או תבשיל אשר התבשל במטבחו. היהודי ידחה את הצעתך בשתי ידיים ויסביר כי תורתו אוסרת עליו לאכול או לשתות כל דבר אשר אחד ה'גויים' נגע בו.

הרי לך, כי עד כדי כך מאוסים אנו בעיניהם. אם יפול זבוב לכוסו של יהודי, הוא יוציאנו בידו וישתה את שאר היין שבכוס. לעומת זאת, אם יגע המלך בכוס היין, הרי שבו במקום ימהר היהודי לשופכה על הארץ.

מאותה סיבה עצמה, הם אינם מניחים לנו לקחת מבנותיהם לנשים, הם אינם מוכנים להנשא לבנותינו, וכמצורעים הננו בעיניהם. בסוד אוכל לגלות לך", הטעים המן תוך שהוא מנמיך את קולו, "כי כאשר הם רואים איש מאיתנו, הם אף יורקים ארצה!

מלבד זאת, הוד רוממותו, עליך לדעת, כי עם זה חוגג במשך מרבית ימות השנה. כמעט בכל חודש יש להם חג או צום, כאשר עוד לא הזכרנו את השבתות שהם חוגגים מדי שבוע, ואת ראשי החודשים הנוהגים מידי חודש בחודשו.

והנה, אילו היו היהודים חוגגים את חגיהם, ובמקביל משמרים אף את חגינו, היה מקום להניח להם ולומר כי אין כל רע בכך שמקיימים הם את מצוות דתם. אולם את חגיהם הם חוגגים ברוב פאר והדר, ואילו את חגינו שלנו, הם מבזים, בלי להתחשב כלל בכבודנו אשר היה למרמס. האין בכך די בכדי לגזור את דינם להריגה?

כל יום שביעי הינו שבת אצלם, הם אינם עושים בו מלאכה, וברור, כי הם מתחמקים ממלאכת המלך. בימי שבתותיהם הם מענגים את עצמם במאכלים משובחים, בבשר ובדגים, ובעוד הבשר בין שיניהם, הם בזים לנו, הגויים, העמלים קשה לפרנסתם במשך כל ימות השבוע.

גם תפילות מיוחדות מתפללים היהודים ביום השבת. הם מוציאים את ספר התורה וקוראים מתוכו, וכל קריאותיהם אלו אינן עוסקות אלא בענין אחד ויחיד: קללות אשר יחולו על ראשו של המלך.

מלבד זאת, הם חוגגים כל ראש חודש בתפילות ארוכות אשר אינן מותירות בידם זמן רב לעבודה. עד אשר מסתיימת התפילה, הם כבר צריכים לצאת להפסקת הצהריים. גם בראשי חדשיהם הם קוראים בתורה, ושוב, מטח של קללות ניחת על ראש מלכנו האהוב וממלכתו.

ואם אין די ב'חגים' קבועים אלו, החלים אחת לשבוע או פעם בחודש, הרי שמפעם לפעם הם חוגגים חגים מיוחדים. בחג הפסח אשר נמשך שמונה ימים, שוטפים היהודים את כל כליהם במים, שורפים את חמצם במדורות גדולות שהם מבעירים ברחובות, ובכך הם מזהמים את האוויר ומשחיתים מזון יקר אשר ניתן היה לפרנס בו משפחות רבות מעניי מדינותיך.

לאחר מכן, הם מכניסים אל בתיהם רק מצות בלבד, ואז הם נושאים תפילה בפני אלוקיהם ואומרים: 'כשם שביערנו את החמץ מבתינו, כך תבער אתה את מלכות הרשעה מקרבנו, ותושיענו מיד המלך הטיפש הזה, אחשורוש'.

בחג השבועות נוהגים היהודים לעלות על גגות בתי כנסיותיהם, לפזר שם תפוחים ושושנים, ולאחר מכן לאסוף את אשר פיזרו, ולשאת תפילה: 'כשם שאספנו את התפוחים והשושנים, כך יאספו בנינו מבין הגויים הרשעים, ולא נתערב ביניהם חלילה'.

לאחר חג השבועות חולפים להם כשלושה חודשים בלא חג, אולם מיד לאחר מכן מגיע חודש אשר כולו חגים, חודש תשרי. את סדרת החגים בחודש תשרי פותח חג בן יומיים אשר נקרא בשם: ראש השנה. הם תוקעים בכלי נשיפה מוזרים, מעין חצוצרות, ושוב מתפללים: 'עם קול התרועה יעלה זיכרון לפני אבינו שבשמים, זכרוננו - לטובה, ואילו זכרון הגויים ומלכם, לרעה ולקללה'.

לאחר מכן מגיע יום הכיפורים אשר חל בעשירי בתשרי. זהו יום אחד בשנה שבו צמים היהודים. אולם בערבו של חג זה, בתשיעי לחודש תשרי, הם דואגים לפצות את עצמם - לאכול, לשתות ולהתענג עם כל בני משפחתם. לאחר יום שלם של סעודות יכול אתה להבין כי כבר ממילא אין להם תיאבון לאכול.

ביום הצום הזה מענים היהודים את נפשותם, אולם לא רק את נפשותם שלהם, אלא אף את נפשות כל בני ביתם. אפילו ילדיהם הקטנים מוכרחים לצום ביום זה, שכן אין בליבם רחמים כלל. אפילו על תינוקותיהם הם אינם חסים.

לטענתם, יום זה, יום הכיפורים, הינו יום כפרת עוונות. במשך כל השנה הם חוטאים ופושעים, ואילו ביום אחד הם סבורים כי השילו מעליהם את העוונות כולם. את העוונות אשר נמחלים להם, מבקשים היהודים כי יפקוד אלוקיהם על ראש הגויים ומלכם, והם מקווים כי אנו נימק בעוונותיהם ונמחה מן העולם כשם שנמחו מהם העוונות.

החג הנורא מכול חל חמישה ימים מאוחר יותר, בחמשה עשר לחודש תשרי, ושמו: חג הסוכות. בערבו של חג הסוכות יוצאים כל היהודים מבתיהם אל הגגות, והם בונים עליהם כמין סוכות המכוסות בענפים לחים שהם כורתים ביד גסה מעציך הנפלאים אשר שתלת ברחבי ממלכתך! הם יוצאים אל הפרדסים לחפש כמה מיני צמחים שהם נצטוו לאחוז בידם וקוטפים את האתרוגים משובבי העין. הם ממשיכים אל מטעי התמרים וקוטמים את ראשי העצים, כאשר הם מבקשים דווקא את הענפים הצעירים ביותר. לאחר מכן הם משחיתים את שיחי ההדסים הנטועים בגנים, וגם על עצי הערבה הם אינם חסים. וכאשר כל הענפים הללו, אחוזים בידם, הם נכנסים אל בתי הכנסיות, מקיפים את הבימה הניצבת במרכז ההיכל וצועקים לאלוקיהם: 'הושענא'. לאחר ההקפות המוזרות הם מניפים את הענפים שבידיהם לכל עבר, כאשר הם מסבירים כי מתאמנים הם למלחמה בגויים. ביומו האחרון של אותו חג, היום שבו הם מתחילים בכל שנה ושנה קריאה מחודשת מתוך ספר תורתם, הם מוסיפים להקיף את בימת בית הכנסת תוך כדי ריקודים.

הצד השווה בכל אותם חגים, שבכולם שובתים היהודים ממלאכה.

אחת לשבע שנים נוקטים היהודים צעדים מעשיים אשר מטרתם להרוס את כלכלת המדינה ולהרוג את כל הגויים ברעב. הם משביתים את שדותיהם, ואף אינם מוכרים לנו את הפירות הצומחים באילנותיהם, אלא מבערים אותם מן העולם!

מלבד זאת, עליך לדעת, אדוני המלך, כי בני עם ישראל הינם קשי עורף. אף על פי שכבר הגלם נבוכדנאצר מארצם והחריב את עירם ואת מקדשם, עדיין לא נשברה גאוותם ולא הושפלה רוחם. עודם רואים את עצמם עליונים על כל גויי הארץ. בכל הזדמנות הם מכריזים: 'בני חורין אנו, ומעולם לא נכנענו בפני איש! אין שר ושליט אשר מחויבים אנו להשמע לו'.

הם מקיימים קשרים עם אחיהם, אשר בכל רחבי מדינתך מתפללים אלו על אלו, ותקוותם רק לראות באובדן מלכותך ושריך, בהעברתם ובהכחדתם מן הארץ.

אין ספק, היהודים הינם עם של מושחתים, אשר אין פתרון אחר לבעייתם, אלא לאבדם לחלוטין מעל פני האדמה!

אם עדיין חושש אתה פן תפגע השמדתו של עם ישראל בכלכלת ארצך, מוכן אני לשלם תמורת השמדת העם הזה. אם תסייע תרומתי להכחיד את העם המזיק מעל פני האדמה, הרי שבלב נכון ובנפש חפצה אפתח את ידי ואשקול על גנזי המלך עשרת אלפי ככרות כסף".



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים