ושאבתם מים בששון

מאמרים נוספים
פקודת היום - לשמוח
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
סוכות - חג האסיף
שמחה ללא מיצרים
מאמרים נוספים
שמחת בית השואבה
שמחתנו באמיתות התורה
אהבת המצוות
מאמצים להשגת האתרוג
עצת המלך
"סוכה תהיה למסתור ממטר"
סוכה של לויתן
הטבע והאדם
מתנת ישע
האמונה והחקירה
שמחת האסיף
זמן שמחתנו
ארעי ושמח
זכר לענני כבוד
והיית אך שמח
ארבעת המינים
ארבעת המינים
מבצר ושמו סוכה
סוכה על אם הדרך
לִקְחֵי ארבעת המינים
שובע שמחות את פניך
הבטחון והשמחה
ושאבתם מים בששון
שמחת ישראל והתורה
חג הסוכות
זכר לענני כבוד
שמחה ללא מיצרים
מעל לשמש
ארבעה מינים
מאמרים נוספים

בכל ימות השנה מצווים אנו לעבוד את הבורא מתוך שמחה. הכתוב קורא (תהלים ק', ב'): "עבדו את ה' בשמחה – בואו לפניו ברננה". גם בכל החגים נאמרה חובה לשמוח, אולם חיוב זה מודגש ביותר בחג הסוכות. מקרא מלא דיבר הכתוב (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו): "חג הסוכות תעשה לך... ושמחת בחגך... והיית אך שמח".

סממן השמחה המופיע בחג הסוכות הוא המרכיב העיקרי באופיו של החג, עד ששמו של המועד הוא: "זמן שמחתנו", ללמדך שתכונתו ומהותו של רגל זה טבועים בחותם השמחה.

הרמב"ם מפרט את סדר השמחה הגדולה שהיתה נהוגה במקדש בהיותו בנוי על מכונו: "מתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד... והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה – בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותשבחות..."

מקורם של דברי הרמב"ם הללו מצוי במשנה במסכת סוכה (דף נ"א, א') הסוקרת בהרחבה את מהלך שמחת בית השואבה שהיתה מתקיימת בבית המקדש בימי חול המועד סוכות. הגמרא (סוכה מ"ח, ב') מציינת כי לשמחה זו שלוותה את שאיבת המים לצורך ניסוכם על גבי המזבח, מקור עתיק המופיע בדברי הנביא ישעיה (י"ב, ג'): "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".

ברמב"ם מופיעה השמחה בקשר למצות שמחת החג גרידא. מבלי להזכיר את ענין ניסוך המים. גם אלמלא שמחת ניסוך המים, היתה קיימת חובה לשמוח במקדש בחג הסוכות. אלא שבזמן המקדש חברו שתי שמחות נכבדות אלו לפונדק אחד; שמחת החג השתלבה בשמחת בית השואבה, ומשתיהן יחד עלתה השמחה שגאתה יותר מכל שמחה אחרת.

השמחה שנחוגה במקדש במועד הסוכות היתה רבה כל כך עד שהמשנה אומרת ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

בכל אחד מלילות חול המועד נחוגה שמחה זו ברוב עם עד אור הבוקר. רבי יהושע בן חנניה התבטא אודותיה שבאותם ימים כמעט לא ראו שינה בעיניהם, כאשר כל ימותיהם היו קודש לתורה והלילות מלאו בשמחת בית השואבה (סוכה נ"ג, א'). מוקד השמחה היה אמנם בעזרה שבמקדש, אולם היא הקרינה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, עד שהמשנה מעידה (שם, נ"א, א') שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה.

אין ספק שהדברים שנאמרו בפי חז"ל התקיימו גם כפשוטם, כאשר עוצמת שמחת בית השואבה אכן חרגה מעבר לכל המוכר באירועים אחרים. אולם לצד פשטם של דברים, נתלו בם גם רמזים גדולים. האור שקרן מאותה שמחה, לא אור פיסי בלבד היה, תוכו של אור זה היה רצוף קדושה, וקדושה זו הקרינה על כל סביבותיה.

לדברי חז"ל (ירושלמי סוכה פרק ה', הלכה א') שמה של השמחה נקרא "בית השואבה", לא רק על שם שאיבת המים שעמדה במרכזה, אלא גם על שם רוח הקודש ששאבו ממנה באותם ימים מלוא החפניים. גם יונה בן אמיתי הנביא החל את דרכו בנבואה האלוקית כתוצאה מהשראת אותה השמחה. נמצא שהיתה זו שמחה רוחנית ששפעה ועברה על כל גדותיה.

כיון שהמדובר לא רק בשמחה פיסית, אלא בשמחה עילאית של נפשות, מסתבר שגם האמור במשנה שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מתפרש לא רק על ראיית עין בשר, אלא על הראיה העמוקה שבעיני הדעת.

ראוי שנתבונן בנושא זה, בכדי להבין את פשר השמחה שנתייחדה דוקא לניסוך המים, ושייכותה של שמחת ניסוך המים לשמחת חג הסוכות.

גודל השמחה שהיתה בעת ניסוך המים התפרש בספרים שהוא בשל שמחת ההזדמנות שניתנה באותה שעה למים להתעלות גם הם ולהיקרב על גבי המזבח.

התורה מספרת כי ביום הראשון לבריאת העולם עדיין ריחפה רוח האלוקים על פני כל המים שנבראו. מאוחר יותר, ביום השני, הבדיל הקב"ה בין מים למים. לפי האמור בזוהר הקדוש מאותה שעה ואילך המים התחתונים בוכים, משום שגם הם רוצים להיות קרובים אל ה' שבשמים. כדי להניח את דעתם הבטיחם הקב"ה שהם יזכו להיות מנוסכים על גבי המזבח בחג הסוכות.

זוהי הסיבה שבגללה נקבעה השמחה דוקא בעת שאיבת המים, ולא בעת ניסוך המים שהיא גוף המצוה. אמנם המצוה מקויימת בשעת הניסוך, אבל דוקא שאיבת המים והעלאתם מן המעמקים, היא המציינת את שמחת המים, על שגם הם זכו להתעלות ולהתרומם.

יש בענין זה כמין סמל. בבריאת העולם נוצרה מתכונת של תחום ארצי המרוחק מן השמים. אלא שמצב זה, כביכול, מעורר עצב. תקוותו של העולם הארצי היא שיזכה להתעלות ולהתקרב כלפי מעלה, ורק אז תגדל שמחתו, ואפשרות נפלאה זו נפתחת לפניו בחג הסוכות.

לא במקרה נזדמנה שמחת התעלות זו למועד חג הסוכות. יקרת מצות סוכה היא שאין עוד מצוה בתורה כמותה, שהאדם כולו, על מגפיו המגושמים, נכנס לתוכה. רמז יש בכך לאפשרות ההתעלות הגדולה המזדמנת בחג זה. כשם שעל הסוכה נקרא שם שמים (עיין מסכת סוכה ט', א'), ואף על פי כן האדם נכנס אליה עם מגפיו, כלומר, עם מלוא גשמיותו, כך גם מתעלים בחג זה כל חלקי הבריאה ואפילו הירודים שבהם.

לשמחה זו של המים התחתונים ניתן ביטוי בשמחת בית השואבה שבסוכות, כדי לרמוז לאדם על דרכו בחיים. נפש האדם אף היא נתרחקה מבוראה על ידי החטאים שהוא חוטא במרוצת ימות השנה. כאשר מגיע האדם לכפרת יום הכיפורים ועוונותיו נמחלים, הוא זוכה שוב להתקרב אל קונו, ואין לך שמחה גדולה מזו. נפשו של האדם קרובה לקב"ה בחג זה בצורה טבעית, שהרי היא נחצבה מתחת כסא הכבוד. אלא שהחטא גורם לריחוק כפי שהעיד הנביא (ישעיה נ"ט, ב'): "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". משזוכה האדם וביום הכפורים הוסר מסך מבדיל זה, אין שמחה כשמחתו.

נוכל למצוא טעם נוסף לשבח, המטעים את העובדה ששמחת חג הסוכות קיבלה את ביטויה דוקא בשמחת שאיבת המים לניסוך.

המים משמשים במקרא כסמל מובהק לענווה. סגולתם של המים שהם עוזבים את המקומות הגבוהים ונשפכים למקומות הנמוכים. דוקא סגולת החיים שנודעה למים היא דוקא משום שהם מחלחלים בעד סדקי ונקבי האדמה, כך הגשם מפרה את הארץ, וכך נוצרים מעיינות המרווים נפש כל חי.

סמל ההכנעה של המים הוא יסודי יותר. תכונתם הבולטת של המים היא שבהיותם נוזלים הם מתאימים עצמם לכל כלי שלתוכו הם ניצוקים.

גם הביטוי החיצוני של התשובה הוא ההכנעה וכפיפת הראש, כדרך שנאמר בגמרא (ראש השנה, כ"ו, ב') שבראש השנה "כל כמה דכייף איניש דעתיה טפי – מעלי", דהיינו שככל שאדם כופף עצמו יותר, הרי זה מעולה ומשובח. אולם שיאה של הכפיפות היא לא כפיפת הקומה, אלא ההתבטלות המוחלטת כמים הללו שאין להם צורה כלל, וזו מתבקשת בתהליך התשובה. הכוונה היא להתבטלות כלפי הקב"ה שהוא אדון הבריאה והוא החפץ בתשובת עמו ישראל.

גוון נוסף של הידמות למים מצוי ביום הכיפורים. ביום זה מופיעות הדמעות של התשובה. אולם דמעות העין הנוטפות אינן אלא ביטוי חיצוני לשפיכת הלב כמים, בבחינת מה שנאמר (איכה ב', י"ט): "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'". זוהי הכניעה המוחלטת של האדם השב בתשובה בפני בוראו.

בסוכות מתחלף הגוון, ואת מקומן של דמעות המרירות תופסת השמחה, אולם עיקרון ההכנעה שבתשובה בעינו עומד, והדבר מסומל במי השואבה. לפיכך מוצאים אנו במסגרת שמחת בית השואבה מקום מיוחד שנתייחד לבעלי התשובה. לפי עדותם של חכמים (סוכה נ"ג, א') שיר מיוחד היה מושר בפיהם בעת השמחה הגדולה: "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו". שאיבת המים המסמלת את ההכנעה שבתשובה, היא שהקנתה להם מקום מכובד זה בעת השמחה הגדולה.

זכינו לראות, ולו בהצצה קלה, את מהותה הפנימית של שמחת בית השואבה, אין לנו עתה אלא לצפות שנזכה לחזות בקרוב בקיומה המעשי של שמחה זו, כשהיא מתבצעת להלכה למעשה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים