איך לא לגדל קקטוסים

"פעם, פעם היה טוב", מתרפקים זקני הדור על העבר.

"פעם היתה אוטוקרטיה! לאבא היתה מילה סמכותית והילד היה מחויב לציית. פקודה של אמא היתה פקודה, ולהוראה של מורה היה משקל כבד".

ובכן, ברוכים הבאים לעולם החדש, החגיגה נגמרה. לא עוד סמכות וציות. תחי המהפכה!

רבים מכירים את ספרו של דרייקורס "ילדים - האתגר". השקפת עולמו של המחבר הביאה אותו לשבור את כל המוסכמות הישנות בתחום החינוך שתמכו באוטוקרטיה (שלטון יחיד), ולפתח שיטה שעיקרה "דמוקרטיה" (שלטון העם).

"ילדים", כך הוא כותב, "חשים ברגישות מיוחדת את האווירה החברתית. הרעיון כי הם שווי מעמד נקלט על ידם במהירות. הם מבינים כי שוויון זכויותיהם עם המבוגרים הוא עובדה, ושוב אינם מקבלים את השלטון האוטוקרטי של יחסי שליטים ומקבלי מרות".

אתה כאבא יודע יותר טוב, יש לך נסיון רב יותר. גם את האמא מבינה בהחלט מה טוב באמת לילד, אבל מה לעשות, אין לכם מילה. דמוקרטיה!

מה עושים?

דרייקורס מנתח את המצב: "אין בידינו שיטות שיתבססו על עקרונות דמוקרטיים, בהן יוכלו לחנך ולהוביל את הילדים לחיים במסגרת החברה הדמוקרטית, וכך הגענו אל הדילמה של זמננו".

כלומר, אנחנו בבעיה! אליבא דדרייקורס, יש לנו דמוקרטיה, אנחנו מחנכים לדמוקרטיה, גם הילדים רואים את עצמם כשווי זכויות, ועכשיו מה עושים?

אם אתה מורה יקר רשאי להעמידני בפינה כעונש, למה שלא אעמידך בפינה, גם אני?

תמהים אנו מהיכן צצה ועלתה בעיה זו. כלום לא השתמש העולם בדמוקרטיה כבומרנג, אולי קמה זו כגולם על יוצרה ואומרת: "רצית דמוקרטיה, בבקשה. נראה אותך בבית, שם אתה כבר לא קובע!"

מי גרם לנו להכניס את הדמוקרטיה הביתה בדלת האחורית, ולערער את מעמדנו כהורים בעלי אחריות, ובהתאם לכך גם בעלי סמכות?

גם דרייקורס עצמו מודה כי הדמוקרטיה אינה גלולת פלא: "קיימת מבוכה גדולה באשר לאופן השלטת עקרונות הדמוקרטיה. כתוצאה מכך נתבלבלו התחומים בין חופש לפריקת עול ובין דמוקרטיה לאנרכיה".

גבול דק מפריד בין דמוקרטיה לבין אנרכיה - הפקרות מוחלטת. אם כל אחד יעשה כהבנתו, עד מהרה תיראנה התוצאות ברחובות העיר. ילדים ונוער פורקים כל עול, ומתנהגים באופן המכריז: "אני חופשי לנפשי, ללא מורא הורים ומורים".

דרייקורס מסיק מסקנות: "לכן, כדי לעזור לילדינו, עלינו לפנות מהשיטה האוטוקרטית המיושנת, הדורשת הכנעה. אין אנו מסוגלים להכריח את ילדינו להשמע לנו. יש לעודד אותם ולהמריצם לקחת חלק מרצונם בשמירה על הסדר, אנו זקוקים לעקרונות חדשים בחינוך ילדים תחת המסורת שעברה מן העולם".

שני משפטים בעלי השלכה מרחיקת לכת נאמרו כאן. ראשית – הקשיבו, כל ההורים שחושבים כי עדיין יש להם סמכות להכריח את ילדיהם לציות, דעו כי טעות היא בידכם: "שוב אין אנו מסוגלים להכריח את ילדינו להשמע לנו". שנית - ה"מסורת עברה מן העולם" - כלומר, מי שלא עבר סדנה לחינוך מחדש, לא יצליח בחינוך ילדיו, הוא אנטי דמוקרט, הוא שייך לעולם הישן, הוא מדי מסורתי...

רצית להשתלט על חיי ילדך? מי נתן לך את הסמכות? – לא מבין דרייקורס.

"היות והדמוקרטיה דורשת שוויון, אין ביכולתם של ההורים להחזיק בתואר סמכותי" – קביעה חד משמעית. סמכות רומזת לשתלטנות, לכוחו של אדם אחד להשתלט על אדם שני. לשתלטנות אין מקום במסגרת של שיויון. השתלטנות - כח ותוקף - צריכה לפנות מקום להשפעה בדרכים של אחוה. שכר ועונש מתאימים למבנה החברה האוטוקרטית".

שימו לב, הורים יקרים, לא עוד פרסים, לא עוד עונשים, אלו אינם מתאימים לדמוקרטיה!

מדוע לא?

"השיטה של הענקת פרס לילדים, עבור התנהגות טובה, מזיקה לא פחות משיטת העונשין. הדבר מראה על אותו חוסר כבוד. אנו מעניקים פרס לאלו הנחותים מאיתנו, בעד שירות או מעשה טוב. בשיטה של כבוד הדדי, בין אנשים שווי זכויות, נעשים הדברים משום שיש לעשותם".

דרייקורס מדבר על כבוד הדדי, הווי אומר על הדיברה האחת עשרה - "כבד את בנך ואת בתך..."

הוא לא רק מדבר תיאוריות, הוא גם מציע עצות מעשיות ליישום. כדי להקים דמוקרטיה מכוננת הוא מגיש את רעיון "המועצה המשפחתית". זו כמו כל מועצה מחוקקת בעולם, תתכנס אחת לזמן מוגדר, ובה יועלו הצעות לדיון, איש איש יאמר את דעתו וההחלטות תתקבלנה ברוב דעות:

"כל משפחה תתאים את פרטי תכנית המועצה לצרכיה היא, אך העקרונות היסודיים שווים לכל משפחה ומשפחה. לכל אחד מבני המשפחה, כולל ילדים, כמובן, הזכות להעלות בעיה לדיון. לכל אחד הזכות להשמיע את דבריו. כולם מחפשים יחד פתרון לבעיה, ודעת הרוב היא הקובעת. במועצה המשפחתית קולם של ההורים אינו חשוב יותר או קובע יותר מקולו של כל אחד מהילדים".

שימו לב אין זכות וטו, אין קבינט בו מתקבלות החלטות אסטרטגיות. הכל פתוח, הכל שפיט, הכל ניתן לשינוי.

ההורים יש להם דעה מוצקה ומגובשת בתחומים רבים, הם רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך הטובה ביותר, אך הם אינם רשאים לעשות זאת, אלא אם כן תתקבל ההחלטה על דעת הרוב. גם לזאטוטים יש חלק באותו רוב...

למועצה יש יושב ראש זמני המתחלף מפעם לפעם, כל אחד מבני הבית זכאי להיות יושב ראש...

"כדי שלא יהיה מנהל יחידי למועצה, על היו"ר לתת את דעתו לכל אחד מבני המשפחה, שיוכל להשמיע דברו, כקטן כגדול. אם ההורים רואים מראש שהחלטה מסויימת שנתקבלה, לא תצליח, עליהם בכל זאת לפעול לפיה, למרות אי הנוחות, ולתת לתוצאות הטבעיות לעשות את שלהן".

אם לשם דוגמה התקבלה החלטה במועצה כי שעת השינה תועבר לשעה 12:00 בערב, אין להורים לנסות לשנות את הדברים, אלא לתת לילדים לפעול כפי החלטת הרוב...

והיה והוחלט כי הארוחות יהיו מורכבות מסוכריות וגלידה, יבצעו זאת ההורים ללא עוררין...

עד מתי? עד לתוצאות הטבעיות, כשהילדים יבינו בעצמם כי לא זו הדרך...

אולי כאשר עיניהם של הילדים יעצמו בשיעורי בית הספר... או ילכו לביקורים תכופים אצל רופאי השיניים...

לדבריו של דרייקורס: "ה'דמוקרטיה' תלמד את הילדים הרבה יותר מאשר דיבורים או לחץ מצד ההורים".

*           *           *

לאחר אריכות הדברים בפרטי הקלקול הנולד מהשיטה ששברה את החינוך המסורתי שחינך לסמכות, ודגלה בחינוך לדמוקרטיה ולשויון בין ההורים לילדיהם, נציג את המבט היהודי על החינוך.

ה"אוטוקרטיה" (שלטון יחיד) אותה שלל דרייקורס מכל וכל, אף אנו איננו דוגלים בה. איננו תובעים את ילדינו לציות ולמשמעת מעמדת כח, בשל היותנו מבוגרים מהם בשנים. הפרסים והעונשים הניתנים, כחלק ממערכת החינוך, אף הם אינם אמצעי כוחני הבא להשליט את כוחנו על הילד.

לא לזאת הכוונה.

כאנשים האמונים על קיום מצוות התורה, אנו מחויבים אך ורק כלפי הבורא - נותן התורה, נכנעים בפניו ומקיימים את רצונו. על פי השקפת עולם זו, כוחם של ההורים כלפי ילדיהם נובע אך ורק מתוקף היותם שלוחיו של האלקים לחנך את הילדים, שאת נשמותיהם הפקיד הבורא בידם.

מה מקנה להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי: "כבד את אביך ואת אמך!" מה מחייב את הילדים במורא ההורים? הציווי: "איש אמו ואביו תיראו".

כאשר נתבונן במצוה זו המופיעה בעשרת הדברות, נבחין בפרט מעניין:

עשרת הדברות, המוכרות לכל אחד, ניתנו בשני לוחות אבנים. הלוח הראשון מתייחד למצוות שבין אדם למקום, ואילו הלוח השני למצוות שבין אדם לחברו. ההגיון מורה שמצות כיבוד הורים תופיע יחד עם הדברות שבין אדם לחברו. אולם, למרבית הפלא מופיעה מצוה זו דווקא בחלק המצוות שבין אדם למקום.

הדבר מקנה לנו מבט כללי וחשוב על המצווה. הבורא הוא זה שמינה את ההורים ונתן להם יפוי כח לחנך את ילדיהם להגשמת רצונו. ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי. הם מלמדים את הילד כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחויבים שני הצדדים כאחד. סמכותו של ההורה נובעת מכוחו העליון של הבורא, שאליו מחויב גם ההורה עצמו.

כיבוד הורים אינו מהווה מתנה להורה, מפני שהוא מגדל את הילד (מעין שכר טרחה). אלא היפוכו של דבר: כיבוד הורים הוא מתנה לילד. זהו כלי מרכזי לעיצוב אישיותו. בוויתור עליו איננו עושים לו טובה כי אם רעה.

הילד חש שדרישת ההורים אינה נובעת מהבנתם האישית, אלא מהשקפת עולם המייצגת את רצונו של הבורא, בו חייבים גם הם.

 

סמכות אהובה

סמכות ההורים והגבולות שאותם הם מציבים מהווים בעבורו עוגן, תחושת יציבות ושלווה. בעזרת הגבולות הוא יודע להכיר את מקומו ביחס לכלל. המסגרת מאפשרת לו מרחב ביטחון שבה הוא יכול לפעול, לבחור ולהתנסות. ילדים הגדלים באופן מסודר עם גבולות, הינם בעלי ביטחון בסיסי. ביטחון זה מקנה להם כוח למלא את המשימות הנדרשות מהם. ציות לחוקים מגביר את תחושת הערך ומעניק לילד הכרה בכוחותיו וביכולותיו.

חוקים וגבולות מוכיחים גם על אהבה וגם על איכפתיות. ילד שחי במסגרת של כללים, מאמין שלהוריו איכפת ממנו. הם דואגים לו, מתייחסים אליו וקובעים חוקים עבורו.

 ילדים שאינם גדלים על ערכים קבועים ומוצקים בטחונם רופף, הם מרגישים אבודים, תמיד הם מסופקים ואינם בטוחים. מה שגורם להם להיות עוקצניים לא פעם כלפי חברתם, ופגיעים כלפי עצמם. בקיצור: "ילדי קקטוס". ואף אחד אינו רוצה לגדל קקטוסים בביתו.

 

מילה של אבא, מילה של אמא

"כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על הספה עם נעליים..."

"למה אני צריכה להגיד לך אלף פעמים לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה..."

"כמה פעמים אסביר לך שאין לוקחים בלי רשות..."

נו, באמת, כמה פעמים????

כמה פעמים נבקש, נעיר, נדבר, נוכיח, נסביר, נזכיר, נשכנע ונצעק, כדי שה"נסיך" יואיל בטובו הגדול לעשות את בקשתנו...

לעתים, חודרת למוחנו מחשבה קטנה, אולי פשוט שמיעתו לקויה, אולי תעלת האוזן סתומה בנוזלים...

'בדיקת גלידה' פשוטה תוכיח לנו שאין מדובר בבעיית שמיעה. נסו ללחוש בקול בינוני ומטה: "מי רוצה גלידה?" ומובטח לכם כי תגלו ששמיעתו של הילד גבוהה בהרבה מהממוצע.

מדוע איפוא אנו מדברים פעמים כה רבות, ואין מאזין?

ראשית, אנו עצמנו איננו משוכנעים בסמכות שיש לנו, ובחובתו המוחלטת של הילד לציית.

עלינו להפנים, כי חינוכו של הילד הופקד בידינו מידי הבורא. הוא אשר נתן לנו את המתנה המופלאה ששמה ילדים, הטיל עלינו את החובה ונתן בידינו את הסמכות לחנכם בדרך טובה וישרה.

כהורים המופקדים על חינוכם של ילדיהם, לטובת הילדים בלבד, יש לנו את מלוא הסמכות לדרוש מהם את מה שנראה נכון בעינינו. בכך אנו מחנכים את הילד להיות ממושמע וקשוב לגדולים ממנו, תכונה שתהיה חשובה לו גם בעתיד, לכשיגדל ויהיה לאיש.

כאשר נהיה משוכנעים בחובתו הבסיסית של הילד לציית, יכיר הילד מהר מאד בכוחה של סמכות זו.

אז מילה של אבא תהיה מילה ובקשה של אמא תהיה קודש...



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים