קריירה מול השקעה בילדים

בדרך לפסגת ההצלחה

כאמור, כאשר העולם נתפס כזירת תחרות מתמידה, החיים נעים בין 'הכל' לבין 'לא כלום', ללא שלבי ביניים. אם החשוב מכל הוא להצליח, אנשים עושים כל מאמץ להגיע להישג המיוחל.

קורה שהורה שאפתן מוכן לעשות הכל כדי להצליח. במרוץ להצלחה הוא מרוכז בעצמו ובנקודת השיא שאליה הוא שואף. סביר להניח שבדרך הוא לפעמים רומס אנשים, מתעלם מסביבתו ולעתים גם מבני ביתו, חוטא לאמת הפנימית שלו, וממילא אינו מהווה דוגמה חינוכית טובה לילדיו. לעיתים הוא אף פוגע בבריאותו, בשלוות נפשו ובנפש ילדיו. כמה מצער יהיה אם בפסגת הצלחתו נמצא אותו עצוב ונכה רוח, מחפש עם מי לחגוג את אותה הצלחה... . הוא הצליח במשימה, אך הפסיד את האושר ואת השמחה אשר היה יכול לזכות בהם אלמלא הזניח את שאר שאיפותיו וערכיו בדרכו לפסגת ההצלחה.

 

זמן שווה כסף

את כל הבעיות החינוכיות, הלימודיות וההתנהגותיות ניתן להניח על משטח האשמה המודרני והעכשווי – לחץ! הזמן שנדרש מן העובדים להקדיש לעבודה כדי שיצליחו לעמוד בתנאי התחרות, לא לאבד את מקום עבודתם, לשפר את תנאי העבודה ולהתקדם, הפך להיות אין סופי. כך לא נותר להורים פנאי לשהות עם ילדיהם בניחותא. כל אנשי הפדגוגיה וצוותי הייעוץ הפסיכולוגי, מאוהבים במונח החדיש והנפלא הנקרא לחץ, ותולים בו את כל ההאשמות הכבדות, – שעד היום היו מונחות על כתפינו הכושלות. הבעיה זוהתה באופן ודאי ומוחלט.

נמחיש את דברינו:

ילד בן שבע המתין בחצר הבית לאביו שיחזור מהעבודה.

כשהגיע האב, אמר לו הילד: "אבא, יש לי אליך שאלה. אוכל לשאול אותך?"

"כמובן, בבקשה, שאל. מה אתה רוצה לדעת?" ענה לו אביו.

"אבא, כמה כסף אתה מרוויח לשעה?" שאל הילד.

"זה לא עניינך! מה מביא אותך לשאול שאלה כזאת?!" השיב האב בכעס.

"רק רציתי לדעת", התחנן אליו הילד, "בבקשה, תגיד לי, אבא, כמה כסף אתה מרוויח לשעה?"

האב התרגז מאוד: "אם אתה מוכרח לדעת, אז אני מרוויח 100 שקלים לשעה, אף על פי שזה ממש לא עניינך!"

הילד הביע אכזבה עמוקה, והרכין את ראשו.

כעבור רגע, התעשת, פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, אתה יכול להלוות לי בבקשה ארבעים שקלים?"

האב כעס, והפעם בעוצמה שעלתה על הכול: "אם הסיבה היחידה שביקשת לדעת כמה אני מרוויח הייתה כדי שתוכל לקנות צעצוע מטופש או לבזבז כסף על שטות אחרת, אז אני מעניש אותך! תכנס לחדר, ואל תצא משם עד שאקרא לך! שב ותחשוב עד כמה אתה אנוכי ולא מתחשב. אני עובד שעות ארוכות ואין לי זמן למשחקים המטופשים שלך!"

הילד הלך בשקט לחדרו שפוף ועצוב. האב התיישב בכורסא בסלון, והרגיש שחמתו בוערת בו. כיצד ילדו מעז בחוצפתו לשאול שאלות כאלו!

כעבור שעה קלה, לאחר שנח מעט והתאושש מהיום שעבר עליו, החל להירגע. מחשבות חדשות צפו ועלו במוחו. האומנם היה צורך לכעוס על הילד ולנהוג בו ביד כה קשה. אולי יש משהו שהוא זקוק לו מאוד, והכסף דרוש לו כדי לקנותו? הן לרוב הוא ילד טוב ואינו מבקש כסף. החליט האב לגשת לחדרו של בנו ולברר את העניין.

"אתה כבר ישן?" שאל כשנכנס לחדר. "לא, אבא, אני ער", ענה לו הבן. "אתה יודע, חשבתי לעצמי שאולי התנהגתי אתך יותר מדי בחומרה. היה לי יום קשה מאד בעבודה, לא חשבתי עליך מספיק. אני מצטער. הנה קח לך את הכסף שביקשת", אמר האב והוציא מארנקו ארבעים שקלים, ומסר אותם לילד.

התיישב הילד במיטתו כולו זורח ומאושר. "אבא, תודה רבה!!" קרא בשמחה, שלח את ידו מתחת לכרית שלו ושלף משם ערימת שטרות מקומטים ומעט מטבעות. משנוכח האב שיש לבנו כסף, שוב כעס. 

"מדוע ביקשת ממני כסף, אני רואה שיש לך כסף משלך!" הרעים האב בקולו.

הילד ספר את כספו וצירף גם את השטרות החדשים שנתן לו אביו.

"לא, לא היה לי מספיק, אבא. אבל עכשיו זה בסדר. הנה, יש לי עכשיו 100 שקלים בדיוק. אני יכול לקנות עכשיו שעה אחת מהזמן שלך בעבורי, אבא?"...

אם זו מסקנה שעלול להסיק גם הילד שלנו, האם לא הגיע הזמן לטכס עצה מה עלינו לשנות? האם אין זה מעורר אותנו להבין שהתחרותיות שיבשה את סדרי העדיפויות שלנו?

 

נגישות לעבודה שווה מוניטין

במחקר שנערך על ידי דפנה רובינשטיין ופורסם באביב 2002 בכתב העת "נגה", מתגלה: "באמצעות פיקוח חברתי וסלנג ארגוני... מכוננות חברות ההייטק מודל אידיאלי של עובד וורקוהולי (מכור לעבודה) עד כדי שיעבוד. הוא נדרש לוותר על זכותו להיות בלתי נגיש בזמנים מוסכמים ולהכפיף את זמנו הפרטי למשמעת הזמן ההגמונית, ההופכת את זמן העבודה לאין סופי", טוענת רובינשטיין במאמר.

בחברות ההייטק קיים שעון "מקומי" שבו העבודה היא "מסביב לשעון", ועל העובד להיות נגיש ללא הפסק. "האם השעון ה'מקומי' שמתאפיין בדרישה של נגישות תמידית נובע ממגבלה 'אובייקטיבית' של חברות היי-טק, או שמא סטנדרט הזמן בעבור העובדים בא כדי 'לעמוד בכללי המשחק?" – שואלת רובינשטיין, ועונה: "מתברר שאתוס הזמן הנהוג בהיי-טק שהוא שככל שמתרחב הפער בין השעון הפורמלי לבין השעון המקומי, כך נחשבת החברה להישגית יותר, ככל שהעובדים נגישים שעות רבות יותר ביממה... כך החברה תזכה לתגמולים כמו מוניטין, רווחים ועמידה בתנאי תחרות".

אשה המבקשת לצאת הביתה ממקום עבודתה בשעה חמש כדי להוציא את ילדה מהמעון, נתקלת בעויינות: 'מה קרה, חצי משרה?' – ביטוי זה הוא סלנג שנולד בתעשיית ההייטק.

כך חש האדם הפרטי, החי בתוך העולם התחרותי. ככל שהוא יהיה נגיש יותר לעבודות ולמשימות מחוץ לבית, הוא ייחשב להישגי יותר. הדבר מעלה את המוטיבציה לצאת מהבית ולהזניח את ההשקעה הנדרשת בילדים!!

 

הקורבן של הקריירה: פנאי לילדים

כאמור, פנאי לילדים הוא מוצר חדש שהתווסף למדפי הפסיכולוגיה החינוכית בשנות האלפיים, בשל עדכון שלילי של התא המשפחתי בגרף הצונח, וממשיך לצנוח, כאילו הוא חסר תחתית.

כיום, משפט המפתח בבית הוא: 'אין לי זמן!!!'

האב משדר חוסר פנאי, האם משדרת חוסר פנאי, וכולם חיים באווירה המיוחדת של: "אין לנו זמן". בשבת עייפים, ותמיד עסוקים.

ילד שאינו מקבל את התמיכה הרגשית הדרושה לו מהוריו, מבין שהוא דחוי. הוא סבור כי הוא אינו עומד בציפיות של הוריו, ואט אט הוא מאבד את האימון ואת ההערצה הטבעית שיש לכל ילד, בפוטנציאל לפחות, כלפי הוריו.

בשלב שני הוא מחפש לעצמו דמות אחרת שאותה הוא יחקה, והיא אולי תעניק לו במישרין או בעקיפין - תוך כדי שימוש רב בכוח הדמיון – את התמיכה הרגשית שהוא זקוק לה, את הליווי המשמעותי כל כך בעבורו. מי יהיה התחליף לאבא ואמא? מי ימלא את מקומם? יתכן שתהיה זו דמות חיובית, אך באותה מידה יתכן שתהיה זו דמות שלילית ומזיקה!!!

לכן, חובה עלינו כהורים להקדיש פנאי לילדינו ולהעמיק את הקשר הבונה והחיובי, שייצור מצדם הערצה בריאה ומועילה כלפינו.

 

אוצרות או צרות?

כולם בעד חינוך, אבל אין פנאי לכך! האדם ניחן בשאיפה חזקה להישגים ולצבירת נכסים, בבחינת "יש לו מנה רוצה מאתיים". שאיפה זו יש בה מן החיוב. היא דוחפת את האדם ליצור, לבנות, לפתח את העולם ולנצל את האפשרויות הגלומות בו לתועלת האדם ולרווחתו. אולם, ככל ששאיפה זו חיובית לכל האנושות, יש לה השלכות שליליות לפרט – לאדם. מכוח השאיפה להישגים נוצר באדם צימאון לדבר שהציג לעצמו כאתגר, ובו בזמן מתהווה בקרבו תחושת חוסר סיפוק ממה שכבר יש לו. נראה, שתחושת מחסור זו, לא זו בלבד שהיא תופעת לוואי של השאיפה, אלא היא חלק מהמערכת המגבירה ומאיצה את הדחף להישגים. זאת משום שהאדם נדחף לעשייה יותר מנקודת מוצא של מחסור מאשר מנקודת מוצא של רוויה. בעטיו של החיפוש אחר הצלחות והישגים גדולים יותר, מאבד האדם את הערכתו הנכונה לאשר נמצא תחת ידיו. דברים שעד לפני זמן קצר נראו כאתגרים גדולים, נעשו לאחר זמן מה לפעוטי ערך, בגלל רצון חדש להישג נוסף, גדול יותר. לגביו, ההישג העכשווי נראה מצומצם מאד. וכיוון שאין סוף לאפשרויות שהעולם מעניק לאדם, האושר לא יקנן בליבו של השאפתן, שהרי אף פעם לא יהיה ביכולתו לספק את רצונו ההולך ותופח ככל שהוא משיג יותר. רצף זה של הישגים ותחושת המחסור הבאה בעקבותיו, אינם מותירים לאדם פסק זמן להתבונן בצורה חיובית במה שכבר רכש ולנסות להפיק ממנו הנאה מלוא חופניים.

כמובן, מרבית האפשרויות והאתגרים שהעולם מעניק לאדם, הם מחוץ לביתו, ולכן השגתם אינה מותירה זמן להורים להשקיע במה שכבר זכו, בילדיהם, ולהפיק מהם הנאה מלוא חופניים.

הילדים מתחילים להיות ה'צרות' של ההורים במקום 'אוצרותיהם'.

נמחיש את דברינו:

'יש לי בעיה עם הילדים', שומעים לא פעם את האם אומרת כאשר מזמינים אותה לאירוע.

'הילדים עושים לי כאב ראש לא קטן', אומר האב לחברו, כשהלה מברר אצלו את הסיבה לחוסר הריכוז.

מה שמטריד אותם היא השאלה: כיצד יהיה ביכולתם לפתור את ה'בעיה', או להסיר את 'כאב הראש'.

קיימת בעייתיות רבה במינוחים מסוג זה, המשקפים במידה רבה את השקפת עולמם של ההורים על ילדיהם. רבים יודו ברגע של כנות כי הילדים מהווים בעבורם מטרד לא קטן. הדבר נוצר עקב העדר גישה נכונה וחיובית.

ללא ספק תחושה זו משודרת גם לילדים עצמם, וכידוע, אלה רגישים מאוד לדברים מסוג זה. מהר מאוד ירגישו כי הם רק סעיף משנה אצל הוריהם, שהיו שמחים לו היו שקופים, או לכל הפחות עדינים, מתחשבים, מקסימים, יצירתיים, מוכשרים, נפלאים ושקטים.

מצב זה מזמין עוד ועוד בעיות ומוסיף כאבי ראש.

גם אם האם מדברת על ה'בעיה' שלה רק כאשר אף אחד מהילדים אינו נמצא בסביבתה, המסר עובר. הילדים חשים בכך גם ללא מילים. הפתרון אינו בהסתרת העניין, כי כל עוד התחושות קיימות, הקשר בין ההורים לילדים אינו חיובי, ובמקום לבנות הוא הורס.

הפתרון מצוי בשורש, בשינוי נקודת המבט של ההורה על ילדיו, בהחלפת הגישה הכללית ובראיה עמוקה ורחבה יותר.

'אוצרות או צרות', זהו השוני שבין שתי דרכי החשיבה הקוטביים. הדרך שפירטנו משתייכת לקטגוריית ה'צרות'. יש דרך בריאה, חיובית ומלאת שמחה. אולם לשם כך יש להרכיב את משקפי ה'אוצרות'.

ראשית, ננסה לחשוב על עצמנו כילדים, האם גם אנו היינו מסכימים לו היה מישהו מגדיר אותנו כ'בעיה'? סביר להניח שלא.

דבר שני, עלינו לזכור, כל ילד הוא אוצר! הוא טומן בחובו אין ספור אפשרויות להצלחה ולפריחה. המפתח אצלנו ביד. בידינו לכוון אותו לכיוון הרצוי. כל עוד הילד מהווה 'בעיה' או 'צרה', סביר להניח שלא השתמשנו במפתח הנכון, ולמעשה אנחנו עצמנו הבעיה!

נוסף לכך, מבט חיובי על המתנה הנפלאה שיש לנו, מול אלו המוכנים לשלם הון תועפות כדי לחבוק 'כאב ראש' אחד קטן וחמוד כמו זה, יכול לשנות מאד את הגישה הכללית וליצור אווירה חיובית יותר.

אוצר יש לשמר ולטפח, לכוון לכיוון חיובי, לטפח אפיקי השקעה רצויים, לדאוג שלא יארע לו כל רע, בל נשכח כי מדובר באוצר בפוטנציה.

אם רק נרצה, נמצא את האוצר אצלנו בבית, בחדר הילדים. אנו רק צריכים לרצות, להשקיע, להתאמץ ולשים אותו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו.

 

אמא קוקייה

אמא קוקייה עמדה על ענף של אחד העצים, הביטה סביבה בקיני העופות ההומים, המלאים גוזלים מצייצים וממלאים את היער בצלילים נעימים. היא הביטה באמהות הדואגות לאוכל לגוזליהן, ואלו משיבים להן בחיבה ובהכרת טובה, וליבה יוצא מקנאה. מבע פניה עצוב, ומעיניה זולגת דמעה קטנה.

יונה שחלפה סמוך אליה, הבחינה בעצבונה של הקוקיה. היא התעניינה וביקשה לדעת אולי קרה משהו, אולי היא תוכל לעזור ולסייע.

הקוקיה בחרה לשתף אותה ברחשי ליבה:

אבוי, יקירתי, כיצד לא אצטער?!

זכיתי האביב להיות הורה ואם,

אולם – היאמן? בני פונים לי עורף!

הזה גמולי מכל עמלי?!

מה אקנא בהסתכלי,

איך אפרוחים במערבולת

הומים סביב אמא תרנגולת,

איך בקריאות שמחה עונים

לקול אמם ברווזונים!...

ורק אני איני יודעת,

מהי חיבת בנים לאם!"

היונה מרחמת, היא מבינה לצערה הנוקב של הקוקייה, היא עצמה אם לגוזלים נפלאים. היא רק מבררת:

"אגב, מדוע זה גברת,

לא ראיתיך בכלל דוגרת?

מתי הספקת לבנות קינך

ואת בנייך לחנך?"

והקוקייה הבורחת מאחריות שאין בצידה תמורה מיידית, זו שאינה טורחת לבנות קן ולגדל את ילדיה, מספרת לה כי את ביציה הטילה בקינים אחרים. זמנה לא היה בידה להשקיע בבניית קן, בדגירה ובהענקה.

היונה, שלא עברה מעולם חוג להנחיית הורים ולא השתתפה בסדנאות חינוך כלשהן, אומרת לה בטבעיות:

"אכן, אם זהו החינוך –

כיצד תרצי שיאהבוך,

מנין שמחה תבקשי,

ומה תודה מהם תדרשי?"

יש הסבורים, שגם אם לא ישקיעו את כל כוחם בחינוך ילדיהם, גם אז יראו פירות, אולם לרוב זה לא עובד.

חינוך הוא משימה הדורשת עמל והשקעה. לא ניתן להצליח בחינוך אמיתי ושורשי בלי להשקיע. בכל דבר שחשוב לנו באמת, אנו משקיעים את מיטב הכוחות והמחשבות - לייעל, לשפר, להוסיף, לגדל ולהעצים. בוודאי שכך צריכה להיות הגישה כלפי ילדינו.

יש לדעת, שהורות היא המקצוע הקשה ביותר. לכן, יש להתעניין וללמוד, לדעת איך לדבר עם הילדים כדי שהם יקשיבו, איך לגרום שהאווירה בבית תהיה רגועה ונעימה, שהילדים ישתפו פעולה ויקלו על ההורים. אלו אינם חלומות באספמיה, אלו דברים אפשריים בהחלט. אפשר להיות הורים רגועים ונינוחים לילדים ממושמעים ומשתפי פעולה גם לפני השעה תשע בערב, אבל כמו כל דבר טוב 'זה לא בא בקלות'. צריך להתאמץ כדי להשיג זאת! אין לתת לעניינים להתגלגל בעצמם בתקווה שיהיה טוב, ומתוך צפייה שהם יסתדרו מאליהם. בלי השקעה של מחשבה, יצירתיות ותחכום, נמצא את עצמנו 'מוציאים את גרונותינו', צועקים, כועסים, מאיימים. האווירה תהיה עכורה, הילדים לא יהיו רגועים ואנו נהיה מתוסכלים.

ככל שנשקיע יותר, עוד מחשבה, עוד מאמץ, עוד התבוננות, איך וכיצד נוכל להחכים את ילדינו, ליישר את דרכיהם, ללמדם להבחין בין טוב לרע, כך גדלים הסיכויים לראות לבסוף פרי משובח.

ועדיין אין די בכך, גם לאחר שהפרי גדל, נאה הוא למראה וראוי לברכה, עלינו לשומרו מכל משמר, לעטוף אותו היטב, כדי שחלילה לא יינזק.

 

 

 

זמן איכות

מחקר שהתפרסם בשנים האחרונות מגלה נתון מדהים: הורה ארצישראלי ממוצע מקדיש לילדו 14.5 דקות ביום בלבד.

מתוך עשרים וארבע שעות תמימות ביממה, מותיר ההורה לבנו מחמדו רק ארבע עשרה וחצי דקות.

התגובה הראשונה היא זעזוע.

סביר להניח שגם אם ההורה 'יקח את עצמו בידיים', ויחליט בהחלטה נחושה שהחל מהיום הוא יכפיל וישלש את הזמן שהוא שוהה במחיצת ילדו - להקשיב לו, לדבר איתו, לספר לו, ללמד אותו - הדבר לא יחזיק מעמד לאורך זמן. מחקר שיערך בעתיד יקבע כי הזמן הממוצע שמקדיש ההורה לילדו עומד אף על פחות ממכסת ארבע עשרה וחצי הדקות.

ועתה לזריקת ההרגעה.

מדובר ב"זמן איכות". כאשר ההורים יקדישו למען ילדיהם "זמן איכות", הם יוכלו להמשיך לישון בשקט. "זמן איכות" אינו קשור למספר הדקות שמקדיש הורה בפועל לשבת עם ילדו, אלא לאיכותן.

זמן איכות קשור לסדר העדיפויות הנכון הנמצא בראשו של ההורה. אם מדובר בהורה בעל חשיבה נכונה וישרה, גם סדר העדיפויות שלו בנוי בצורה נכונה, ותמיד יהיו ילדיו בראש.

הוא ישקיע בילדיו את הנשמה ויעשה כל מאמץ לפנות לעצמו פנאי לשהות במחיצתם, והם חשים בכך. הוא יודע עד כמה חשוב הקשר האישי הישיר, החם והאוהב. אבל העיקר לא נמדד במושגים של כמות, אלא במושגים של איכות.

את  מדד הזמן צריך הורה שילדיו אינם עומדים בראש סדר העדיפויות שלו ואינם תופסים מקום במחשבתו. סדרי העדיפויות הפוכים ומשובשים. ובאמת, אם הוא מקדיש לילדיו רק ארבע עשרה וחצי דקות, אולי כדאי שיתפטר...

 

בריחה מאחריות

מדברים רבות על חוסר הידע להתמודד עם בעיות "הדור שלנו". לא אחת גורם חוסר ניסיון זה לנקיטת צעדים נואשים ופזיזים, הגובלים בקיצוניות ובחוסר גמישות. המקור לכול, הוא הטעות הגדולה של שליפת פתרון אינסטנט. פתרון זה מושפע מתחלואיו של הדור הבנוי על תרבות ה-"זבנג וגמרנו", "אוכל מהיר", "מזנון מהיר", "פיתוח תוך 30 דקות" ו"ניקוי תוך שעה".

תרבות זו מביאה בהכרח לשגיאת 'המהלך האקוטי'. אנו מרגילים את עצמנו לתת תשובות מיידיות, אף אם הן תהיינה חריפות יתר על המידה, בכדי לתת מענה לבעיות שורש עמוקות, אשר מתפרסות על פני ימים ארוכים ולעתים על פני שנים.

שינוי טבעים, רכישת הרגלים ובניית מידות טובות, כל אלו אינם יכולים להיווצר "אינסטנט בן רגע", בתוך 30 דקות, זבנג וגמרנו....

המהלך האקוטי והקיצוני יתברר כטעות גדולה כמעט בכל המקרים בעניינים הנוגעים לחינוך ולמשפחה. אין מקום לביצוע מהלכים דרסטיים, עזים ונמרצים בענייני חינוך, יש ליצור תהליכים אשר יש בכוחם להביא לתוצאה רצויה. התהליכים – מתמשכים וארוכים, וטווח הציפייה לתוצאה, בדרך כלל, אינו מיידי.

הדברים אמורים הן בכל הנוגע לפעולות אקטיביות, והן ביצירת תנאי סביבה הולמים לתהליכי החינוך.

הריצה המשונה, הנחפזת וחסרת הפרופורציות ליועצים, למטפלים ולפסיכולוגים, נובעת מחוסר ביטחון עצמי של ההורים בהצלחת חינוך ילדיהם. או אז הם מנסים לגבות את עצמם בהסכמת איש מקצוע כזה או אחר, לגיבוי הכשלון שאולי יבוא.

גם זו תחלואת העידן החדש, שלימד אותנו לרצות לראות את הכול טוב, עכשיו, מהר ומיד, ולהימנע מלקבל אחריות ולו הקטנה ביותר, על דבר שאיננו משוכנעים לגמרי שלא יחזור אלינו כבומרנג לאחר זמן.

ההורים מעודכנים היטב ויודעים שהתופעות בקרב הדור הצעיר, לא היו קיימות בעבר, אולם הם אינם מכירים בצורך להשקיע יותר בילד.

בלחץ העבודה, בלחץ החיים, בריצה וברדיפה, בעבודה המאומצת ובטרדות הרבות, שגם הם מכת דורנו, אין די זמן כדי לשבת ולהשקיע יותר בילד.

 

להשקיע את הנשמה (ולא רק את הכסף)

הקשר של הורה לילדיו אינו מתבטא דווקא בהענקה חומרית. הקשר הנכון מתבטא דווקא בנתינה רוחנית, בבניית סולם ערכים נכון, בחינוך לערכי יסוד איתנים, ביצירת השקפת עולם מוצקה וברורה. זהו קשר אמיתי של נתינה העולה על כל ערך כספי אפשרי.

ניתן לשמוע לא פעם בווריאציות שונות מפיהם של הורים מאוכזבים ומתוסכלים, את המשפטים הבאים: 'מה לא קנינו בשבילך, ווקי-טוקי, רולר-בלידס, קורקינט, הארי–פוטר, אופניים חשמליות, מחשב נייד, מערכת סטריאו. את הירח הורדנו בשבילך. את כל הנשמה אנחנו משקיעים בך, וזו התודה רבה שלך?!?! זוהי הנחת שאתה מביא לנו?!?! זה הכבוד שאתה נותן למשפחה?!?!'

כסף, משחקים, בילויים וטיולים אינם הכול. אין די בכך. לא בהם מסתיימת ההשקעה בילדים!

השקעה אמיתית היא קשר בין לב ללב, קשר שלא נקנה באופן אוטומטי, גם לא מפני שאתה אביו הביולוגי או מפני שאת האם הרית וילדת אותו.

קשר הוא תוצאה ישירה של השקעה אמיתית פנימית, לא משהו חיצוני המסתכם ברכישת צעצועים וממתקים.

ילד המקבל הכול, אך לא זוכה לראות את אביו יותר מאשר דקה פה ודקתיים שם, הוא ילד מאושר פחות מילד אחר שאינו מקבל הרבה מבחינה כלכלית, אך יש לו אבא שמשקיע בו את הנשמה. אבא שמקשיב, אמא שצועדת איתו, הורים ששמחים איתו, כואבים איתו, חווים יחד את רגעיו המרגשים ומשוחחים בצוותא על התחושות ועל המחשבות. זהו ילד שחש שאוהבים אותו באמת ומחנכים אותו, ובהחלט יש סיכוי סביר לראות ממנו נחת.

השקעה היא בניית המשפחה והתא המשפחתי תוך מתן תשומת לב מרבית ומקסימלית לכל אחד מבני המשפחה, בכל גיל ובכל מצב.

האדם הוא יצור שכלי ומורכב, ומשום כך תהליך לימודו את מכמני החיים הוא ארוך. במשך שנים ארוכות רוכש האדם הרגלי חיים ודרכי התמודדות. התורה מייחסת חשיבות מרבית לתא המשפחתי, כי הוא בונה את עתיד האדם ומקנה לו את הרגלי חייו.

כיום, עסוקים כולם בחיפוש אחר פתרונות שונים ומגוונים לצרת הלחץ. ניתן להתחיל במנת טיפולים הוליסטיים או בחוג להרפיה, להמשיך בטיפולי חשמל על ידי קוסמים ללא מגע, ולסיים בכדור קטן וזעיר ש"מסדר לנו את המוח".

הייתי ממליצה על ארגון ובניה של התא המשפחתי המביא לרוגע ולפורקן רוחני של כל בני הבית. אין אחרי מי לרדוף או את מי להשיג, העולם יתוקן בקצב שלו בעזרת שותפים נוספים למשימה, ולא בכוחותיו של אדם בודד. כאשר ישכילו המבוגרים לחשוב באופן זה, ללא ספק ישודרו הדברים גם אל הצעירים ותורגש תחושת שחרור גדול בלחצי היומיום.

תרופת הפלא לחינוך טוב יותר היא השראת אוירה נעימה, רגועה ומתוקה בבית. אמנם, התהליך הוא ארוך ודורש מאמץ רב והשקעה נפשית לא מעטה, אך התוצאות הן נהדרות ומרהיבות. המתיקות שבלימוד והיופי שבהתנהגות בדרך ארץ – מקרינים תקווה וחן על נשמותיהם הרכות של ילדינו. מומלץ איפוא להשקיע – המאמץ שווה ומשתלם.

עלינו לזכור שנושא החינוך הוא העומד בראש סולם העדיפויות, שכן, הוא הבסיס והיסוד להמשך קיומנו. על אברהם אבינו אבי האומה היהודית, נאמר (בראשית י"ח,י"ט): "כי ידעתיו... למען אשר יצווה את בניו... לעשות צדקה ומשפט". דרכו החינוכית היא שעמדה לו ובזכותה הוא נבחר לדורות עולם.

 



תגובות הוסף תגובה
1.יפהאושרת11/06/09
בניית אתרים