המחנך האידיאלי

הורות אצילה

מנהיגות פירושה קבלת החלטות נכונה, שילוב של תוקפנות באצילות ממלכתית, אומץ וביטחון עצמי, כריזמה ומבע פנים מדבר.

נאמר בפסוק: "יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך, ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה, מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו" (בראשית מ"ט, ח'). פסוק זה נאמר בברכת יעקב לשבט יהודה.

יעקב אבינו בחר את שבט יהודה להיות מנהיג ישראל. הבה ונתבונן בהסברו של הרש"ר הירש על בחירת יהודה לשבט המלוכה בשל תכונות מנהיגותו הבולטות:

"בשעה שיעקב סוקר את בניו כדי למצוא את המוכשר להנהגה, ואחר שכבר פסל את ראובן ואת שמעון ולוי, נחה עינו על יהודה והוא קורא: אתה האיש, אתה הנבחר, אתה מאחד בקרבך את הסגולות הדרושות החסרות לראובן מצד אחד ולשמעון ולוי מהצד השני המנוגד.

לא חרבך, אלא כוחך הטבעי הוא בעורף אויבך. התפתחות כוחך הטבעי תטיל את מוראה על אויביך, והם יפנו לך עורף, לא יעזו להתקיף אותך, יהיו שמחים בלבם אם רק תניח להם, וכלפי פנים תעמוד בעליונות אצילה, עד שאחיך ייכנעו לך מרצון.

אתה מאחד בקרבך את אומץ הלב של הנוער (גור), ואת ישוב הדעת של הזיקנה (אריה), אינך חפץ במלחמה ושוד לשם עצמם, אינך צבוע וזאב, אתה ארי.

כוח יהודה איננו בשאון מלחמה וקרב, לא העוז המתלקח המטיל את מוראו בשעת סכנה ואחר הוא דועך, לא זה המאפיין אותו. גם בשעה שהוא נח, הרי הוא נשאר אריה. הוא יטיל את מוראו גם בשעת מנוחה, וכך יעניק ביטחון כלפי חוץ, ובהנהגתו יובטח השלום שיאפשר את ההתפתחות היעודה בפנים".

בהיר וברור, כי סוד המנהיגות הוא עוצמה שקטה ואצילות מטילת מורא. המחנך האידיאלי הוא זה אשר במבט פנים אחד מכניע כל ניסיון ליצירת בעיה. הוא המחנך אשר אינו זקוק לצעוק ולצאת מכליו. הוא המחנך אשר אינו זקוק לעונשים כבדים כדי להטיל משמעת. שילוב של אומץ לב עם ישוב דעת, מביא את האדם לעוצמה אשר מוקרנת במבע פניו ומוחצנת בכל מילה, ולו תהיה השקטה והנעימה ביותר. הביטחון העצמי והצגת דברים שאינם משתמעים לשני פנים, הם הם היוצרים אווירה והרגשה זו.

זהו איפוא הבסיס הגדול, היציב והחזק לצעדיו הראשונים של המחנך.

 

כבוד ולא דיקטטורה

לעומת ההורים האידיאליים יש הורים דיקטטוריים. ההורים הדיקטטורים שולטים בילדיהם ברודנות חסרת פשרות, דורשים צייתנות מקסימלית ומשמעת ללא חריגות. הם אינם מאפשרים לו כל מרווח חופשי בכל ענין שהוא. גישתם זו מתנקמת בהם, בהפרעות ובגילויי עצבנות וקוצר רוח קיצוני אצל הילד.

אמנם, יש צורך המוטל כחובה על ההורים לכוון את דרכם של הילדים ולהעמידם על טעויות שהם עושים, אבל כל זאת בתנאי שההורים גם מחמיאים לילדיהם ומעודדים אותם על פעולות טובות שהם עושים. כמות העידוד וההתמקדות בחיובי תעלה על כמות הביקורת וההתמקדות בשלילי, כאשר הפער לטובת ההתמקדות בחיובי חייב להיות משמעותי מאוד. אם ברצוננו שהביקורת תועיל, תבנה את הילדים ואת אישיותם, תיצור אקלים בריא ותעודד כיוונים חיוביים בילדים שאנחנו זוכים לגדל, אזי עלינו לדאוג שכמות השבחים שייאמרו על ידינו לילדים תעלה פי כמה וכמה על כמות הביקורת שהם סופגים מאיתנו.

כבוד! תוצאות אמיתיות משיגים רק בדרך של כבוד אמיתי. חז"ל, בהתייחסם לנושא, אומרים למחנכים (אבות ד', י"ב): "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

משמעות הדברים היא שיחס של כבוד לבן ולתלמיד, מתחייב מתוך הנחה כי הילד אינו כחומר ביד היוצר, עד שיוכל המחנך לפעול בנפשם כחפצו. השגת המטרה החינוכית דורשת את השתתפות רצונו של התלמיד. רק באופן שהמבוגר והילד יפעלו יחד מתוך אמון ויעזרו זה לזה, יגיעו לתכלית הרצויה.

הוראת חז"ל: '"יהי כבוד תלמידך חביב על כשלך', היא שמחזיקה את קשר האמון בין המחנך לילד. כבוד זה הוא תוצאה ישירה מהרגשת האב האומרת: 'הבן שותף לי במהלך החינוך, ובזכות זאת ערכו שווה אלי'.

מחד גיסא הוא מקבל ממני, וזה מחייב אותו בכבוד ובמורא. אך מאידך, ללא שיתוף פעולה מצידו הוא לא יתקדם. לכן עלי לתת אמון ברצונו הטוב ולצפות שהוא יעשה את המוטל עליו כשותף.

מצב זה מחייב אותי לכבד את הילד לאורך כל הקשר עמו, שהרי הוא שותף שווה במאמץ החינוכי המוטל עלינו. בכל הזדמנות עלי לומר: 'אנחנו' בלשון רבים, לפעול מתוך הסבר, התחשבות ברצונו ובדעתו והתייחסות בכבוד.

הנהגה זו אינה מביאה לירידה בכבוד המחנכים, ההיפך הוא הנכון, שהרי אמרו חז"ל: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות" (אבות, ד', א'). הורים המעניקים מעלה וכבוד לילדיהם, מתרוממים על ידי כך בעיניהם, והילדים יכבדו אותם בכנות וברצון.

ובאותו מישור, הורים אידיאלים הם אלו המתייחסים בכבוד לילדם ומנסים להבין אותו ואת מצב רוחו. הם אינם כופים עליו את דעתם מגבוה על ילדם, אלא יורדים אליו, ומסבירים לו בשפתו ולפי הבנתו מדוע דרישתם הגיונית וצודקת. הם פונים למצפונו הפנימי, ויוצרים אמון בלתי מעורער של הילד בהם, כך שדרישתם מוסברת אצלו תמיד כדאגה לשלומו ולטובתו, גם אם אין הוא מבינה.

הרש"ר הירש מלמדנו (פרשת תרומה, חומש שמות) שבאופן סימבולי, על ההורים לבנות את התא המשפחתי מהחומרים העיקריים והמרכזיים שמהם נבנה המשכן: העץ והזהב. חומרים אלו, בצירוף המשלים זה את זה, יוצרים איזון הגיוני של כל התכונות המסמלות בנייה יהודית איתנה ויציבה: פריחה רעננה, תוך כדי שמירה על יציבות וחוזק. רק בשילוב כוחות אלו, יוכל לקום ולעמוד על תילו הבית אשר מאחד תחת צל קורתו את העם היהודי, לאורך ימים ושנים. בבניית המשפחה דרושה יציבות מהולה בגמישות. יש לשמור על קו ברור ואחיד בניהול הבית, אולם יש גם לשים לב לצרכיו המיוחדים של כל ילד. יש לשמור על חיוניות ורעננות שמסמל העץ בכל הנוגע לפריחת הילדים בלימודיהם ובהתנהגותם, ולהקפיד על יציבות איתנה שמסמל הזהב בעניינים עקרוניים הנוגעים לגבולות המותר והאסור.  

 

הורים עקביים ולא 'מתנדנדים'

ההורים 'המתנדנדים' נוטים להתפשר ולוותר כאשר נוח להם, ולהיות מוחלטים וקשוחים כאשר נוח להם אחרת. על פי רוב הדבר תלוי במצב רוחם ובתנאים שונים הקשורים למקום ולזמן. להורים אלו חסרה שיטה קבועה ועקבית. הם אינם מסוגלים ליצור דפוסי התנהגות יציבים אצל ילדם.

יש להדגיש את הנחיצות הגדולה של העקביות בחינוך הילד, כי זהו הבסיס של הצלחת ההורים בחינוך. הילד זקוק לסעד ולתמיכה כדי לדעת להבחין בין טוב לרע, ואת זאת ילמד מהוריו. אם ההורים מחליטים שלא מגיע לילד לקבל ממתק, עליו לדעת שהחלטתם היא הנכונה, ועליהם לעמוד עליה בעקביות. אם כתוצאה "מנדנודים חזקים" יצליח הילד להשיג את שלו ולהפר את החלטות הוריו, הוא יווכח לדעת שסולם הערכים של הוריו אינו יציב. מצב זה הוא כישלון בחינוך.

נמחיש זאת על ידי דוגמה:

'אמרתי לך לא, אז לא, ודי... נקודה. סוף פסוק'

'אבל, א-ב-א...'

ה'לא' בפעם הזאת כבר נשמע חלש הרבה יותר, והבן ממשיך:

'אבא, נו, באמת, רק עכשיו ודי...'

'נו, אם תהיה ילד טוב נחשוב על זה...'

הפתח נפתח, הילד מרגיש שה'לא' כבר קרוב יותר ל'כן'. האב נראה כמו מישהו שאומר 'לא' ובראשו מנענע 'כן', כאילו רומז לילד שאם יפציר בו עוד קצת, הוא יקבל הכול. והמסר אכן נקלט:

'אבא, בבקשה, אני מבטיח להיות ילד טוב. אני אסדר את כל המשחקים, אעזור לאמא עם האחים הקטנים, אעשה כל יום שיעורי בית, אשמור על השקט כשאתם ישנים, אלך להתנדב בקבוצות העזרה במתנ"ס. בבקשה, אבא...'

'אתה יודע מה, רק הפעם אני מרשה לך, בתנאי שתהיה באמת ילד טוב...'

הילדים מכירים היטב את החולשות של הוריהם. הם מודעים בדיוק על איזו נקודה כדאי להם ללחוץ כדי לשמוע את ה'כן' המיוחל. הם מוכנים להבטיח עולם ומלואו, והם גם יודעים שלבסוף ההורים יכנעו.

בצורה זו אנו מפסידים את הסמכות.

גם ההורים וגם הילד יודעים כי הילד ינדנד, יבטיח, ואפילו יאיים בעדינות, ובסופו של דבר הוא יקבל את מה שההורה לא רצה לתת.

אם ירצה ההורה להבטיח פרס על התנהגות טובה, ויאמר בפה מלא כי מי שלא ינהג כראוי, לא יקבל... או אז יפתח הילד במסע הנדנוד והשכנוע, ועם מעט סבלנות (שבה הוא מצוייד בשפע) הוא ישיג את המטרה.

הגיע הזמן שלמילה של ההורים יהיה ערך מלא. כשההורה אומר לא, הוא גם יתכוון לכך, והוא גם יעמוד מאחורי המילה שלו, בלי כל כוונה לסגת.

לפני שאומרים מילה חושבים עליה היטב, בוחנים את כל ההיבטים ואת כל ההשלכות, ורק אז אומרים את ה'כן' או את ה'לא', בהתאם לנסיבות. אולם כשכבר נבחרה המילה, היא אמורה לשקף את ההחלטה כמות שהיא.

הילד יגלה מהר מאוד שכדאי לו להבטיח וכדאי גם לקיים, כי כשאבא אומר 'לא', הוא עומד מאחורי המילה שלו.

הגבולות יהיו ברורים, הויכוחים עתידים להעלם לחלוטין, החיים יהפכו לרגועים יותר, והילדים למחונכים יותר.

 

 

הורים סמכותיים ולא מתפייסים

הורים מתפייסים, הם הורים שכדי למנוע חיכוכים, או מתוך חולשה ועייפות, הם נוקטים עמדה של פיוס ומוותרים מראש על ויכוח ועימות עם ילדם. הם חסרי כוח התמודדות והם יוצרים מצב של "שלום בית" תמידי.

התוצאה הישירה היא שהילד מנצל מצב זה ומתרגמו לחולשה של הוריו. כך הוא משתלט על כל פינה וכובש כל מעוז בדרכו.

אמנם צריך שתהיה אהבה בין הורים לילדיהם! אך הסרת כל המחיצות והשוואה מוחלטת של מעמד הילדים למעמד ההורים והמחנכים –  היא טעות המקעקעת את כל יסודות הבית והחינוך. כל צד צריך להכיר את מקומו. וכפי שחז"ל אומרים שיראת המחנכים צריכה להיות כיראת אדם מפני הבורא – "יהי מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד', י"ב).

ההורים משקיעים את הנשמה בילדיהם, וכל טיפת אנרגיה מופנית למענם. ההורים מוכנים לעשות הכול כדי שלילדיהם יהיה טוב ונעים כמצע טוב לצמיחה, וילדות טובה ורגועה כבסיס לבגרות בשלה וטובה. לא פעם ולא פעמיים ניתן למצוא הורים המזניחים את עצמם, ובסדר העדיפות שלהם נותנים זכות קדימה לילדיהם. בסדר העדיפות של נעל לאם או לילדה, תהיינה אמהות שתכרענה לטובת הילדה. בקדימה בין פריט לבוש חדש לאב לבין משחק מעניין לילד, האב מעדיף לא פעם את האופציה השניה.

הדבר טבעי, כי כך טבעם של הורים , לדאוג לילדיהם ולהשקיע בהם עד הסוף, את הכול.

אבל משום מה, נדמה שבתוך כלל ההשקעה האין-סופית הזו, שכחנו מהו תפקידנו.

אין זה נדיר בדור השפע והפתיחות שבו אנו חיים, לראות ילד הנוהג באביו כאילו היה חברו, בן גילו, המדבר אליו בגובה העיניים, ואפילו בחוצפה. או בת הנוהגת באמה כאילו הייתה צעירה ממנה בשנים - מבטלת את דברי אמה, ועושה ככל העולה על רוחה הצעירה.

ולא באשמתם. אנחנו כהורים אשמים בכך שלא השכלנו לחנכם, שלא לימדנו אותם מהי "הירארכיה" שעל פיה הילד מחוייב לכבד את הוריו בכל מקרה ובכל מצב. לא השכלנו להביא אותם למצב שבו הילד מבין מאליו שהאב אינו ידיד והאם אינה חברה.

אנחנו, במו ידינו, בהעדפות שגויות, בלי משים ובלי הדגשת המעמד הנכון והמקום הראוי לכל אחד, בהשפעת העולם הדמוקרטי, הפכנו את הקערה על פיה.

הילד יגדל חצוף, עז פנים, בוטה ואנוכי, מאחר שלא חונך באופן הנכון. הוריו העמידו אותו במרכז העולם ולא חינכו אותו שיש אחרים חשובים לא פחות ממנו.

אין זה סותר במאומה את כמויות האהבה שעלינו להעניק לילדינו, אולם עלינו לשמור על פרופורציה נכונה ועל המבנה הבסיסי של המשפחה – הורים וילדים.

 

 

 

 

סיום – 'צעד ראשון'

"אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים"

                                                                        (שיר השירים, א', ח')

 

הצעד הראשון בתהליך חינוך ילדינו הוא צמצום ההשפעה של צורת החיים בימינו על ילדינו. בדרך משל, את 'נעלי הצעד הראשון' צריכים לנעול ההורים: לשנות דפוסי חשיבה ולשנות סדרי עדיפויות, ולא להיות 'נעולים' בדעתם.

על ההורים להפנים שנושא החינוך הוא העומד בראש סולם העדיפויות. השלב העליון בסולם הערכים היהודי אינו קריירה, מעמד חברתי, חופש הביטוי וקידמה – למרות שגם הם חשובים – הערך העליון הוא החינוך.

חינוך אמיתי הינו חינוך של סמכות. כבעלי סמכות, ההורים מחוייבים לעשות את המיטב בעבור ילדיהם. כלומר, לצעוד עם הילד בדרכו שלו, להתחשב באופיו המיוחד ולבנות אותו. בנייה אמיתית פירושה, עיצוב אישיותו של החניך, הקניית ערכים, הפנמת תכונות נפש מתוקנות ודרכים להתמודדות עם קשיים ועם אתגרים בחיים.  

נסיים את דברינו במשל:

ברכב אחד יושבים אבא, אמא והילדים. האב והאם במושבים הקדמיים, והילדים יושבים על ברכי ההורים. הילדים מחזיקים בהגה, וההורים מדברים עם חבריהם, כל אחד משוחח בפלאפון שלו, תוך כדי צפייה במכשירDVD   המחובר לשמשת הרכב.

אנו מציעים להורים לא לסמוך על הנס, אלא לקחת בחזרה את ההגה לידיים. אבא ואמא יושבים מקדימה והילדים קשורים בחגורת בטיחות מאחור. לכבות את הפלאפונים ואת מכשיר הDVD-, לפתוח את האזניים ולהקשיב מה יש לילדים לומר. לא לשכוח להדביק על גב המכונית סטיקר שבו כתוב: 'שמור מרחק - תינוק באוטו'!

כוחו של הקשר בין ההורים לילדים הוא אדיר, אם מנהלים אותו בצורה נכונה. אם 'צורת הנסיעה' של התא המשפחתי תשתנה, הרי ש'הנסיעה' תהיה הרבה יותר בטוחה והילדים יגיעו למחוז חפצם שלמים בגופם ולא פחות חשוב,  בנפשם.

כל האפשרויות פתוחות בפני ילדינו, הם עדיין קטנים, וטרם הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם. הם עדיין רחוקים מלאמוד את גודלם הנפשי ואת קומתם הרוחנית. אבל הפוטנציאל שלהם הוא אדיר, ללא גבולות. יש ביכולתם להגיע לממדים רוחניים אדירים. רק אם נציב להם גבולות ברורים, נגדיל את עולמם הפנימי וניתן להם את כל האפשרויות להתפתח מבחינה רוחנית. נעניק להם פתיחות רגשית, נהיה עירניים ונסיר מחסומים. נאפשר לילד לשאול שאלות ולקבל תשובות, להתעניין ולגלות סקרנות לימודית, להתפתח ולהביע רגשות. נפתח בפניהם את המסגרת המצומצמת ונאפשר להם להוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בהם.

 לקומתו הרוחנית של ילד כזה - השמים הם הגבול!!!

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים