עצמאות או תלות חברתית?

אתגר החינוך - בניית עצמאות

הגישה הפילוסופית: 'כשיגדל, יחליט לבד', מביאה לתלות קיצונית בנורמות החברה. מאחר שהילד אינו מחונך לערכים מוצקים מהוריו, הוא מתחיל לינוק את זהותו מהחברה הסובבת אותו. החברה הופכת להיות מקור הזהות של הילד. ילד כזה מונחה על ידי ערך אחד בלבד: מציאת חן בעיני החברה. זה הכוח הכמעט בלעדי המניע את אישיותו. ילדים אלו הינם אומללים. מאחר שאין להם את הכוח לינוק את זהותם האישית מתוככי נפשם, הם יונקים אותה מבחוץ. זוהי צרה גדולה מאוד. בכל תחום ובכל נושא יש דעות רבות, שונות ומנוגדות. תמיד תמצא עיתון שבו כתובה דעה מנוגדת לדעה שקראת בעיתון אחר לפני חמש דקות. לכל אדם יש דעה שונה משל חברו, דבר זה יוצר מצב שהילד לעולם אינו בטוח בעצמו. ילד כזה יהיה תלותי, חסר ביטחון עצמי וחסר אישיות.

גם אדם שמורד בהוריו אינו מגלה בכך עצמאות. מדוע?                      

אריך פרום בספרו 'מנוס מחופש' מתאר את החופש כדבר נדיר ביותר. ניתן לקחת לאדם את החופש בלי להכריח אותו לפעול בניגוד לרצונו. כלומר, ניתן לחדור לתוככי הרצון שלך ולהחדיר לך בלי ידיעתך רצונות שאינך מעוניין בהם. אתה בעצמך תעבוד במטרה להגשים את הרצונות המושתלים הללו. גם זוהי שלילת חופש! בספרו הוא מתאר את האנשים שאט אט נהיים תלויים קיצונית בחברה. החברה מחדירה בהם את הנורמות שכדאי לה, והאנשים הללו רצים להגשים את רצונות החברה.

אם החברה מצליחה לשלוט על רצונותיהם של אנשים מבוגרים אשר כבר ביססו את השקפת חייהם, קל וחומר שהיא יכולה להשתלט על רצונם של הילדים. הילדים גדלים חסרי כוח ויכולת לעצב את זהותם האישית מבפנים, ולכן הם יונקים את זהותם מסביבתם החיצונית. העולם בחוץ פונה אל היצרים ואל הדחפים של קוראיו, מאזיניו וצופיו, כדי להרוויח כמה שיותר כסף, כמה שיותר מהר. נוצר מצב שהילדים מונחים, פועלים ומתפתחים על ידי יצרים ודחפים המשודרים להם על ידי בעלי אינטרסים כלכליים השולטים בכל תחומי המדיה. נטלנו איפוא מילדינו את עצמאותם ואת ביטחונם העצמי.

דברים אלו שהיו נכונים בעבר, מקבלים משנה תוקף בימינו אנו. כיום, השפעת ההורים על הילדים הולכת ומצטמצמת, וגם לחינוכו של בית הספר יש כיום השפעה מוגבלת מאוד. לעומת זאת, השפעתה השלילית של הסביבה הולכת וגוברת בקצב מואץ. כמעט לא ניתן להסתתר מהשפעתה. כיום, החברה כופה אורחות חיים, דעות ודפוסי חשיבה בכל התחומים ומטילה את מרותה על היחיד במידה רבה, עד כדי כך שאינה מותירה לו מרחב תמרון עצמאי.

נוסף לכך, מעגלי החברה התרחבו בתקופתנו לממדים אדירים. אם בעבר היתה סביבת האדם מוגבלת לשכונתו או לאזורו, הרי שבימינו, בעקבות התפתחות אמצעי התקשורת, גם האדם המתגורר בכפר נידח, קשור לחברה הכללית, כאילו הוא נמצא במרכזו של כרך סואן. כל ארבעה קצוות תבל נמצאים בהישג יד מבחינה חברתית ותרבותית, והשפעתם ניכרת בכל פינה. אם נוסיף לכך את האמצעים המתוחכמים שבהם משתמשת החברה כדי להחדיר את דעותיה ואת השקפותיה לכל שכבות האוכלוסייה, נקבל מושג כלשהו על אודות המשקל המכריע שיש לחברה בעיצוב אישיות בת-זמננו.

חורבן הבית

בעבר, היה האדם אדון למתרחש בתוך ביתו. הוא ידע מה נכנס ומה יוצא, מי בא בשערי ביתו ולמי אין מאפשרים להיכנס. היתה אפשרות לביקורת על כל פרט ופרט. אדם היה יכול לקבוע לעצמו לאילו מסרים הוא מעונין שיחשפו ילדיו ולאילו לא. לפחות בתוך ביתו הוא היה יכול להיות בטוח שאכן כך הם פני הדברים.

הבית היה כחממה, ההורים יכלו לגדל את ילדיהם למידות טובות ולדרך ארץ, ולהיות בטוחים שהם אלו המשפיעים העיקריים על חייו של הילד. אל העולם שמסביב הוא לא נחשף, ובוודאי לא לחלקו הגרוע והנתעב. את מוריו של הילד הם בחרו בעצמם, בדקו היטב בציציותיהם של העומדים ללמדו ולהחכימו דעת ותבונה, שכן לא כל אחד ראוי להשפיע על נפשות רכות. הבית היה מוגן מהשפעותיו הרעות של העולם ומהנזק העלול לבוא על נפשו של הילד בחשיפה בלתי נכונה למסרים בלתי רצויים.

האם החממה נשמרה, או שעברנו היום בעל כורחנו לשיטת גידול אחרת...?

סביר להניח, שברבים מן הבתים מושג החממה קשור רק לפרחים, לעגבניות או לתות שדה. אך בכל הקשור לגידול ילדים קשה למצוא זכר לאותן יריעות פלסטיק המגנות על הפרח מנזקי הגשם והקור.

כבר מגיל אפס יושב הילד מול מסך מרצד ומוחא כפים לקול שירתה של גננת מזדמנת, שלא בטוח כלל שההורה היה מעוניין לשלוח את ילדו ללמוד בגן שלה. אבל היא על המסך. על המסך זה בסדר.

העולם הטכנולוגי הכניס לתוך ביתו של האדם את כל העולם כולו על הטוב שבו, ובעיקר על הרע. לפתע האדם נוכח שכל מה שהיה בעבר מחוץ לתחום, רחוק מהבית, רחוק מהעין, רחוק מהלב, נעשה פתאום קרוב כל כך, נגיש, זמין ומאיים.

הטכנולוגיה הפכה את ביתו של האדם לרשות הרבים, למקום שבו יש דריסת רגל לכל אחד. כל מי שרוצה יכול לבוא ולהשפיע, הוא רק צריך לרצד על המסך.

האדם מוצא את ילדיו נתונים להשפעתם של אלה שהוא לא היה מאפשר להכניסם לביתו, אפילו לא לכוס קפה. אילו היה פוגש אותם ברחוב, יתכן שהיה עובר לצידו השני, ובלבד שלא להיתקל בהם, אך כעת הם אצלו בתוך הבית, עמוק בפנים, בתוך נפשם של ילדיו.

אם מדברים על "בעית  הדור" – זוהי הבעיה.

כדי שלא נגרום עוול לילדינו, אנו חייבים להודות בפה מלא, בלחש או בקול, כי הבעיה היא לא רק של ילדינו אלא גם שלנו, אולי בעיקר שלנו. אנחנו איננו יודעים כיצד להתמודד עם ההשפעה הסביבתית הבלתי ניתנת לשליטה.

לעתים, ההורה נהנה כל כך מהשקט המיידי שהוא זוכה לו בזכות הישיבה של הילד מול המסך המרצד, עד שנוח לו לשכוח מהנזק האיטי והמתמשך הנגרם לילדו כתוצאה מכך. הדבר זה מביא לזלזול בהתייחסות הרצינית הנדרשת לנושא כולו.

למעשה, בכל מקום שיש חשש, ולו הקל ביותר, של נפילה גשמית ורוחנית, יש לבנות מקדם ביטחון ולהימנע ממגע עם הסכנה. בניגוד לגישה הפלורליסטית האומרת: חסן את ילדיך ותן להם להיחשף לעולם הרחב על שלל הפיתויים שבו, התורה אומרת: חסן את ילדיך ותן להם יציבות מבפנים. בשום אופן אל תחשוף אותם לדברים שעלולים לפתותם ולהפילם.

יש לחנך בצורה כזו, שגם אם חלילה ייחשף הילד לדברים שהתורה סולדת מהם, יהיה בידו כוח ועוז לסובב את ראשו ולא להתפתות. עם זאת, יש להישמר מכל משמר מלהגיע למצב שכזה, חלילה.

בדיוק כפי שלא יעלה על דעתו של שום הורה בעל חוש אחריות מינימלי לאפשר לבנו לטפס על גג בניין חסר מעקה, גם לאחר שצייד אותו באלף אזהרות כי הגג חסר מעקה. כי מי יודע, אולי הוא לא ישים לב? אולי הוא יתקרב יותר מדי? ואולי יהיה נדמה לו שהוא שומר מרחק מספיק? ו...

באותו אופן בדיוק לא יעלה על הדעת לחשוף את ילדנו לסכנות רוחניות מכל סוג שהוא ולסמוך על חוסנו. החושף את בנו לסכנות רוחניות מתוך תחושה של: "לי זה לא יקרה", עלול לגלות שהוא טועה, ובגדול. הוא לא יוכל לומר שהוא היה הורה אחראי.

 

"מעשה אבות סימן לבנים"

אברהם אבינו (בראשית, פרשת וירא) סבר כי יש ליצור את ההתמודדויות הנכונות בעבור יצחק, אם כי יש גם להרחיקו מהשפעות שליליות ביותר. כך נראה בבירור מתוך ביאורו של הרש"ר הירש בנושא עקירתו של אברהם מכנען לכיוון הנגב, בטרם הולדת יצחק וישיבתו בגרר בירת פלשת:

"... הציפייה להולדת הבן, היא היא שהביאה את אברהם ושרה לכלל ההחלטה לשנות את מקום מושבם. יצחק חייב להתחנך בבדידות, בריחוק מקום מכל השפעה מזיקה. ברם, הבידוד המוחלט המונע מן החניך כל מגע עם חיים אחרים, עם מחשבות ושאיפות אחרות, אף הוא אינו אלא שגיאה חינוכית מסוכנת. צעיר, שמעודו לא ראה חיים השונים מחיי הוריו, מימיו לא למד לכבד את מוסר אביו – בהשוואה עם ערכים זרים ומנוגדים, צעיר כזה וודאי ייפול קרבן עם פגישתו הראשונה לכל השפעה קלה. כדרך שהמתיירא מהאוויר ומסתגר בחדר, מובטח לו שילקה בנזלת עם יציאתו הראשונה לאויר החופש. בן אברהם, העתיד לשאת את מורשת אברהם, חייב מזמן לזמן להיכנס לעולם הזר לרוח אברהם, יעריך שם את השונה והמנוגד – ויחסן את עצמו להחזיק בהליכות אברהם בתוך עולם המנוגד להם".

אברהם אבינו היה המחנך הראשון בהיסטוריה שנתן את ליבו ליצירת תנאי סביבה נאותים לחינוכו של יצחק. הוא הציב בפני יצחק התמודדויות שבאמצעותן יהיה מסוגל לעמוד על דעתו ועל דרכו של אברהם מתוך הכרה ונחישות, ולא מתוך אי ידיעה ובריחה מעימותים ומהתנגשויות. כל זאת תוך כדי שמירה קפדנית מפני השפעה חברתית שלילית גורפת ומשחיתות מוסרית מוצהרת.

מצויים הורים שבשם העצמאות מסירים את כל הגבולות מעל ילדם, בטענה כי כך ילמד הילד להיות אחראי. לדעתם, העצמאות שהם נותנים לו בהרחבה היא זו שתועיל לו לבנין אישיותו.

על גישה זו המשילו חז"ל משל מאיר עיניים: משל לאב שלקח את בנו, הלבישו, רחצו, סך אותו בשמן, נתן בידו כסף והושיב אותו בסמוך למקום עבירה. "מה יעשה הבן ולא יחטא?!"

אם האב ה"אוהב" הכין לו את כל נתוני הפתיחה האפשריים, למרות שלא התכוון לכך, הרי שהדרך מוכנה לפני הבן לחטוא.

שני הקטבים אינם רצויים. כבילת הילד והחנקת כל פעולה עצמאית מצדו, הינה דרך פסולה ובעלת תוצאות הרות אסון. מצד שני, גם שחרור הילד והענקת עודף עצמאות היא דרך המובילה למחוזות גרועים. כמו בתחומים רבים, גם כאן, דרך הביניים היא הנכונה וגם הרצויה.

רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, היה אומר: "החינוך כמוהו כציפור, החזקת חזק מדי, חנקת! שחררת, ברחה הציפור!"

יש איפוא להחזיק בעדינות מחד גיסא, אולם מאידך גיסא אין להרפות.

עצמאות כן, אבל לא בכל מחיר. בגבול, במידה, בפיקוח ובהשגחה. כך ילמד הילד להיות אחראי ועצמאי, ועם זאת לא ייחשף לדברים שאליהם אין ברצוננו לחשוף אותו.

אין ביכולתן של מילים בודדות להקיף את הבעיה מכל צדדיה ולהעלות רעיונות שונים הקיימים לטיפול ולהתמודדות. אולם ננסה להגיע למבט אחד קצר אך יסודי מאוד הנשקף מתוך חומש בראשית בפרשת לך לך.

אברהם אבינו "נשלח" מארצו וממולדתו.

בציווי "לך לך", עוזב הוא את מולדתו, את הסביבה שבה גדל וחי. הוא מתנתק מעברו. לאחר מגורים קצרים בארץ, אברהם מגיע למצרים, שם הוא מוצא "אווירה" של "והרגו אותי ואותך יחיו" – שכנים?!

בשלב הבא הוא "נפרד" משכנותו של "לוט" (אחיין של אברהם שהתלווה אליו בדרכו אל ארץ ישראל) – "הפרד נא מעלי" – שכנים?!

וכן הלאה, בהגיעו לגרר הוא מתבטא: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני". לאחר מכן, שילוח הגר עם בנה ישמעאל שאינו "חבר טוב" ליצחק. חוסר שביעות רצונו של אברהם מבנות הארץ. ענייני "סדום ועמורה" ועוד ועוד בעיות של שכנות מסוגים שונים ומגוונים.

בציווי "לך לך" מתווה הבורא דרך לאברהם, וממנה מומלצת דרך זו לכל הדורות הבאים, וגם לדורנו, כדברי רש"ר הירש:

"... רוח זו, מטפחת את אמונת השווא בסמכותו הבלעדית של הרוב. בסופו של דבר, כל ערך המקודש בעיני הרוב, נערץ ונקדש גם בעיני כל יחיד. והנה, אמת, על הציבור לייצג ערכים נעלים, ומתוך הנחה זו גם היהדות מייחסת חשיבות לכלל ואוסרת לפרוש מן הציבור. אולם בראשית היהדות נאמר: 'לך לך'!!! לך לעצמך!!! והרי זה ערך נעלה עוד יותר!!! אין איש רשאי לומר: 'אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה'. כל אדם אחראי לעצמו... . אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב אינה אמת, פעל לפי האמת. הנה זו ההכרה שנדרשה מאברהם כנקודת מוצא לייעודו ולייעוד עמו. אמת, האדם קשור בקשר אמיץ לארצו ולמשפחתו, אולם השלמת אישיותו תהיה חזקה ואמיצה מקשריו למולדת ולמשפחה. כיצד יכולנו להתקיים, וכיצד נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט".

אם נצליח להנחיל לילדינו ולהשריש בליבם הנחה יסודית זו, ולא נסחף אחרי כל הקורץ והנוצץ, אזי גם בליבם פנימה תקבע האמת, כי אמנם הכול חשוב מאוד, אך הבסיס והיסוד הוא "לך לך": חינוך עצמנו לדרך ארץ, למידות טובות ולערכים. זוהי הנחת היסוד לחינוך יהודי נכון, גם בזמננו אנו.

מבנה אישיותו של הילד תלוי בשאלה האם הורי הילד יצליחו לבנות לו עצמאות נפשית ללא תלות בחברה. לבנות לילד עולם מוצק ופנימי של ערכים, שעל פיו בלבד הוא יפעל, ללא תלות מה יגידו עליו ומה יחשבו עליו ובניגוד לדחפיו וליצריו. למשל: איסור נקימה. מה טבעי יותר מאשר לנקום באדם אשר בייש אותך ברבים. מה גם, שאם לא תענה ותעמיד את האדם הפוגע במקומו, יחשבו כולם שיש אמת בדברים שנאמרו עליך. בכל זאת אתה פועל על פי עיקרון ברור - איסור הנקימה. זוהי עצמאות!

על ההורה ליצור בילד מנגנונים, כדי שלא ייצור תלות נפשית באנשים אחרים, במחמאות, באיומים  וכיו"ב.

אברהם אבינו נקרא אברהם העברי, מפני שעמד מהעבר האחד, וכל העולם מהעבר השני. זהו שיא העצמאות האפשרית – אדם שאינו מושפע משום דבר בעולם, אלא מוכן להנהיג ולהראות דוגמה אישית ומוסרית חרף כל הסובב אותו.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים