היכן נמצאים כלי בית המקדש?

מאמרים נוספים
פנינו לעתיד
מגן עדן לעגל הזהב
לבכייה יש תפקיד
אילו חיינו בדור החורבן...
מאמרים נוספים
מה שחסר
לקחי החורבן
הצום על חורבן בית המקדש
ניסים ומשמעותם
חשיפת הכותל המערבי
צער על החורבן
מרידת בני עיר המלוכה
בזמן שבית המקדש קיים
העונש ולקחו
האסון היה צפוי
היכן נמצאים כלי בית המקדש?
"משנכנס אב ממעטין בשמחה"
בין המצרים
נבואת ירמיהו ומגילת איכה
שיבת ציון ובניין הבית השני
הקנאים ושנאת אחים
ירושלים לדורותיה
מאמרים נוספים

בית המקדש חרב. קדושתו עלתה למרום, והוא מכונה: "בית המקדש של מעלה" (תענית ה', א'). כשתבוא הגאולה בקרוב, וייבנה בית המקדש, תרד הקדושה ותשכון בו בכל עוצמתה. והכלים, היכן הם? כלי בית המקדש, האם אבדו?

 

הארון והלוחות

הארון והלוחות מצויים במקום מבטחים. כחמישים שנה לפני חורבן בית ראשון הם הוטמנו במקום סתר. עם ישראל לא הלך בדרך ה'. יאשיהו מלך יהודה ביקש להשיב את לב העם לאלוקיו והטיל על חלקיהו (אבי ירמיהו הנביא) לטהר את בית המקדש ולהשיבו לתפארתו. בבית קודש הקודשים, בצד ארון הברית, שכן ספר התורה שנכתב בידי משה רבינו. הכהן הגדול מצא את הספר פתוח בפסוק: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל עם אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כ"ח, ל"ו). היה זה איתות מן השמים. יאשיהו כינס את ראשי העם, והם כרתו ברית ללכת בדרך ה' ולדחות את גזירת החורבן שלא תתרחש בדורם. אך כחכם הרואה את הנולד, ציווה לגנוז את ארון ברית ה' לבל יפול בידי צר כאשר יגבר האויב (מלכים ב', כ"ב).

בעת שבנה שלמה את בית המקדש, צפה שסופו להחרב, ובנה בו מקום לגנוז את הארון למטה, במטמוניות עמוקות ועקלקלות. יאשיהו המלך ציוה, וגנזוהו במקום שבנה שלמה. שם מונח הארון עד עצם היום הזה, ושם יהיה מונח עד לגאולה הקרובה. אז ייבנה בית המקדש ויחזור הארון למקומו בקודש הקדשים.

בגמרא (יומא נ"ד) מסופר שהארון נגנז מתחת ללשכת דיר העצים. לשכה זו היתה ממוקמת בצידה הימני של הכניסה למקדש, שם נבדקו העצים האם נקיים הם מתולעים. באחד הימים, כך מספרת הגמרא, הבחין אחד הכהנים במרצפת משונה מחברותיה. הוא הזעיק את חברו כדי להראות לו זאת. אולם הוא לא הספיק לסיים את דבריו, עד שיצאה נשמתו.

 

כלי המקדש

עדות להמצאותם של כלי בית המקדש בבבל אנו מוצאים בדניאל. יד שיצאה משמים כתבה על הקיר: "מנא מנא תקל ופרסין". ומדוע נענש בלשצר וחרבה מלכותו? חז"ל, מספרים משום שהשתמש בכלי המקדש.

מאוחר יותר, מסופר בספר עזרא (א', ז' – י"א: ו', ה'), ציוה כורש להחזיר את הכלים לארץ ישראל. עם זאת, אנו מוצאים עקבות מאוחרים יותר של הכלים במגילת אסתר. "והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים". על כך מסופר במדרש אסתר רבה שמדובר בכלי בית המקדש. האומנם לא קיימו נתיניו של כורש את הוראותיו? יתכן שהכלים היקרים, כלי הזהב, אכן הועלו ארצה. עם זאת, בכל זאת נשארו כלים בפרס.

פרס, בבל או ירושלים. מגוון אפשרויות. היכן הם הכלים.

 

החיפושים

רבים יצאו בעקבותיהם: יהודים כמהי גאולה, ארכיאולוגים שחיפשו תהילת עולם, סוחרים תאבי בצע, וגם סתם סקרנים. איפה לא חיפשו אותם?

במשך כל הדורות גירו כלי המקדש את סקרנותם של החוקרים. הם היו גם נושא לכמיהת דורות של יהודים שציפו לגאולה.

מי שהשקיע רבות בחפירות מתחת להר הבית היה צ'רלס וורן. הוא החל לחפור פירים בתוך ההר, בניסיון להתחקות אחר עקבות הכלים האבודים. כעבור זמן נואש ושב לארצו. בשנת תרכ"ח הגיע החוקר פרקר אל הפירים הנטושים. זאת לאחר שתיאם את מעשיו עם הבעלים החוקיים של השטח, הוואקף המוסלמי. "לא ניתן לחפור מתחת להר הבית", הבהירו הללו נחרצות. בעקבות משא ומתן ממושך הושגה הסכמה. הדרך אל הלב עברה דרך הכיס. הכסף יענה את ה"כן". סכום גבוה של כספי שלמונים החליף ידים, והקרקע הוכשרה לחפירה. "אם יימצאו הכלים", הבטיח פרקר, "נתחלק ברווחים".

אך בעיצומן של החפירות פרקר החל לחשוש לעורו. פחד שמא ייחשף הענין. שם, במעמקי ההר, הרגיש שהקרקע בוערת "מעליו". מאימת חשיפת הפרשה החליט שעדיף לוותר על חשיפת הכלים. "עדיף שהגשמת התוכנית תלך לאיבוד, מאשר יאבד את חייו". הוא פקד על אנשיו להבריח אחד עשר ארגזים אל מחוץ לעיר. ביפו, בנמל, סערו הגלים, כמו הרוחות בירושלים. אניה בריטית המתינה בנמל נכונה להנתק מהמזח בכל עת. באישון לילה, הרחק מעין רואים, נמלט מהארץ. איש לא ידע מה הכילו הארגזים. הדמיון האנושי עבד שעות נוספות. "האם מצא האנגלי את כלי המקדש?" זעק ה"ניו יורק טיימס" שהקדיש לנושא את כל העמוד הראשון.

 

הכלים שגלו לרומא

בתקופת בית שני נבזזו כלי המקדש. המנורה (שכנראה נעשתה על ידי זרובבל), נלקחה על ידי אנטיוכוס ליוון. כשהגיעו החשמונאים לחנוך ולטהר את בית המקדש, הם עשו את המנורה בשלבים. בתחילה, מחומרי גלם פשוטים. את שפודי הברזל ציפו בבדיל, שיראה כמו כסף. כשהעשירו עשו מנורה חדשה מכסף. רק אחר כך נבנתה מנורת הזהב. כך, עד תקופת הורדוס. זה שיפץ את הבית ברוב פאר והדר. "מי שלא ראה בנין הורדוס", אמרו חז"ל, "לא ראה בנין יפה מימיו". בכלים, כך יש לשער, לא נגע. מנורה, עשה. להכרית את זכר החשמונאים.

לאחר חורבן הבית, מספרת הגמרא (גיטין נ"ו), גלו הכלים. טיטוס, זה ששרף את בית המקדש, לקח אותם. הלך להתפאר בעירו. עשה מהפרוכת כעין כלי, הכניס בה את הכלים ונסע לרומא.

טיטוס ניצח, ואף הנציח את הנצחון. יהודים מסתכלים בשער הרומאי שנושא את שמו וליבם נצבט. "יהודה הכבושה", זועקות האותיות. כך הם גלו. שבויים יהודיים נושאים על שער טיטוס גם חצוצרות. אפילו מתוך התבליט ניבט העצב. כמה מהשבויים נושאים מגשים. כנראה, מדובר, במגשי לחם הפנים. האחרונים מחזיקים ענפי צורי.

פעם היה לנו בית מקדש. טיטוס החריבו. לקח את כלים. אולי הם ברומא. בנימין מטודלה, הנוסע היהודי, מספר שראה אותם. מטודלה יצא מספרד לעולם הגדול. ארבע עשרה שנים נסע. ביקר בכל ריכוזי היהודים. ראה ורשם. לספרד שב בשנת ד' אלפים תתקל"ג (1172). כתב שברומא ביקר במערה ובתוכה, כך סיפר, קבורים עשרת הרוגי מלכות. התפלל על קברם. שם, במערה, ראה את כלי בית המקדש.

עדות נוספת נמצאת במדרש מלחמות מלך המשיח (מתוך אוצר מדרשים). כתוב שם שהמנורה נמצאת בבית יוליאנוס קיסר. מקורות רומאיים מספרים שבתהלוכות חג הדליקו מנורה. אולי היתה זו מנורת המקדש?

הם צעדו בשורות, הפנים חתומות. הם, השבויים שצעדו בחוצות רומי, כלאו את כאבם. עירם ידעה זרים בשעריה, "באו פריצים וחיללוה". עכשיו הם זרים בעיר זרה. תהלוכת הניצחון של טיטוס היתה מכאיבה ומשפילה. הם צעדו על גדות נהר הטיבר ולא יכלו לשאת את העיניים שננעצו בהם, בעיקר צרב עלבונם של הכלים. אוי לאותה בושה. הידיים התקשו לשאת את המנורה. ואז נשמעה חבטה עזה על פני המים. הלב לא יכול לשאת את המעמסה הכבדה. מנורת הזהב הלכה ושקעה בקרקע הבוצית של נהר הטיבר. העבדים היהודים השליכו אותה. עיגולים עיגולים הלכו וגדלו על פני המים במקום הנפילה. מאז אבדו עקבותיה, מספרים יהודי רומא. מסורת זו עברה בקרבם מדור לדור.

 

בשבי הוואנדלים

מקור רומאי מספר סיפור אחר, על גזריך מלך הואנדלים. כשעלו חייליו על רומא, עשו בה שמות. הוואנדליזם היה תכונתם הבולטת של הוואנדלים. במשך ארבעה עשר יום עשו בה ככל העולה על רוחם. זעקות שבר וקולות מפץ חפצים התערבו זה בזה. אוצרות המקדש שהוצגו לראווה בהיכל השלום הרומאי, נשדדו. הם נלקחו לאפריקה. בדרך טבעה האוניה. כרעה תחת משקל השלל. אחרים יודעים לספר שהכלים הגיעו לקרתגו. זו היתה בירת המדינה שהקימו באפריקה. שם עיטרו את ארמונו של גיזריך. המלך התענג על המראות, אבל גם יוסטיאנוס לא טמן את ידו, והמלך הביזטי שיגר את צבאו. בליסריוס, המצביא, שב לארצו. בקרטגו נותרו עם טעם התבוסה ועם הזכרונות. את בליסריוס המנצח נשאו על כפים. גם את הכלים. בתהלוכה חגיגית הובאו אל העיר.

פרוקופיוס, היסטוריון רומאי יליד טבריה, ראה ורשם, דיווח ממראה עיניו. העיד על אירועי התקופה. קרבתו לזירת ההתרחשויות שימשה חומרים לתיאוריו. "נוצרי אדוק היה המלך", הוא כותב, "האמין בכח עליון. דבריו של יועצו היהודי נגעו אל ליבו. חייך בסכנה, הבהיר היועץ. בכל מקום שבו שהו כלי המקדש, הם גרמו צרות. כאשר הם אינם נמצאים במקומם הטבעי, הם מסכנים את סביבתם. אין עקבות, אין הוכחות ברורות, בלי סימנים, אבל אלו הן העובדות. למה לך? שאל בדאגה כנה. החזירם למקומם, השיבם לירושלים".

הקיסר שמע. למה לחיות בפחד. אמר הקיסר ליועץ: יהי כדברך.

 

חזרה לירושלים?

לאן הועברו? סביר להניח שהונחו בכנסיה שבנה באותה תקופה בירושלים. זמן רב לא זוהה מקומה, עד שנמצאה בירדן מפת מידבא. פסיפס ססגוני שמתאר את ירושלים. הקארדו המוכר נראה בה בברור. גם בית התיפלה "הניאה" נראה בה. אחר כך נמצאה בירושלים כתובת יוסטיאנוס. זה המקום. האם כאן, ליד רובע היהודי, נמצאים הכלים? האם פעם יתקע ארכיאולוג את אתו באדמה ויתקל במנורת הזהב?

לימים נהרסה הכנסיה. היהודים הרסוה, טוענים כמה חוקרים. כעסו על הקיסר. הוא לקח אבנים מהר הבית להרחיב את המבנה. הכלים, כך טוענים, נלקחו לאזור רחביה, הועברו לאזור עמק המצלבה.

בתחילת המאה, באחד משדות הבור של העיר, חרש יהודי את שדהו. שמי תכלת ניבטו ממעל. היה חם מאד, געיית השור קטעה את השלווה הפסטורלית. הבהמה נבהלה, כשלפתע, נפער בור גדול באדמה.

היכן אני, שאל האיכר. במעמקי האדמה, השיב לעצמו כשהתעשת. אט אט התרגלו עיניו לחושך. ואז הבחין במשהו נוצץ. "כלים. כלים מזהב. אלו כלי המקדש", נפלטה קריאה לא רצונית מפיו. הוא מיהר לעלות מהבור. את החפירה כיסה בעפר. הוא הליט את פניו בשתי ידיו וכל גופו היה אחוז עווית. לא ידע עם מי יחלוק את מעמסת סודו המעיק. לא יאמינו לי, הרהר. יחשבו אותי למשוגע. התישב כדי להרגע, ושרטט מפה מדויקת של האזור. אחר כך יצא את הארץ. נסע לבתו שהתגוררה בארה"ב. תחנתו היתה בבית הרב הרמן.

שם, בבית הרב, עבר האורח חקירה צולבת. במהלך התחקיר החלה התמונה לזכך את עצמה. מה לעשות? שאלה גדולה יש להפנות לאדם גדול. לחדר הוזעק בנו של הרב. "מחר אתה יוצא לאירופה", הבהיר לו הרב הרמן. היעד - ביתו של ה"חפץ חיים". תצטייד במפה ובתיאורים.

בביתו הדל של ה"חפץ חיים" התקבל האיש בסבר פנים יפות. האם אכן אלה כלי המקדש? שאל.

ה"חפץ חיים" נענה בראשו. "בהחלט יתכן", השיב לאחר עיון בחומר שהובא לפניו. כשהמפה בידו, ניגש בצעד מדוד לכוון המטבח. בתנועה מיומנת שלף גפרור בודד והציתו. המפה משורטטת, העדות מהשטח החלה לעלות באש. בערה. נשרפה.

"כנראה, עוד לא הגיע הזמן", מלמל ה"חפץ חיים" חרישית. "עוד מוקדם מדי..."

 

הרב שראה את הכלים

לפני ארבעה דורות ביקר מלך איטליה בטריפולי בירת לוב. הוא התרשם מאד מדמותו של הרב הראשי, הגאון רבי רפאל בוכובזה, עד שהזמינו לחתונת בנו שתתקיים ברומא, שיברך את בני הזוג לפני נישואיהם. היה זה מעמד נשגב של קידוש שם שמים, ומקור גאווה ליהודי רומא. כשבא להפרד מהמלך, נשאל במה יוכל המלך לגמול לו.

ענה הרב: "לא חסר לי מאומה, בחסדי שמים".

"בכל זאת", לחץ המלך. והרב ענה: "בקשתי היחידה היא לראות את כלי המקדש!"

"אעשה כל מאמץ", הבטיח המלך ועמד בדיבורו. הרב הוזמן לוותיקן, לבדו. כשחזר היה נסער ונרגש. לא הוציא מפיו דבר. עלה לספינה שהחזירתו לעירו. בבואו לביתו חלה, וכעבור ארבעים יום נפטר ולקח עימו את סודו אלי קבר.

 

אחרי מלחמת תשכ"ז

גם משפחת רוטשליד מימנה, על פי השמועה, חיפושים אחר הכלים האבודים. תנופה ממשית קיבלו החיפושים אחרי מלחמת תשכ"ז.

 אל הכנסיה ס. אנה הגיע הפרופ' נומיסמט, חוקר מטבעות ואוצֵר במוזיאון ישראל, כדי לבדוק אוסף מטבעות. לאנשי ס. אנה שבירושלים היו רבים מהם, והוא ביקש לחקור. זמן רב התכתב עם אחד הנזירים בנושא, ולאחר המלחמה הוזמן גם לראות. התקבל בסבר פנים יפות. נעלו אותו בחדר ואמרו לו: "בעוד כשלוש שעות, הזמן המשוער שדרוש לך, נפתח". הוא ישב להתבונן, בדק, בחן. כשסיים התבונן בשעונו. הקדים קצת. הוא ניגש אל הדלת, הקיש מספר נקישות רמות, אך איש לא ענה. מה עושים? הוא החל לשוטט בחדר. קיווה למצוא מוצא. לפתע הבחין בדלת צדדית מוסתרת. לחץ על הידית, הדלת נפתחה, הוא החל לרדת במדרגות. במקום שרר חושך כבד. כשהתרגלו עיניו לעלטה, הוא החל לסקור את המראות. לפתע נעתקה נשימתו. הוא הביט בממצאים כלא מאמין. "כלי המקדש בירושלים", מלמל. יעים, מחתות, הכל עשוי זהב. הוא צבט בבשר החי, שפשף עיניו בתמהון. קולו הרועם של אחד הנזירים קטע את הדממה: "אסור לך להמצא כאן", הדהד קולו ברחבי המרתף. לא ניתן לו להתבונן יותר. הוא הוצא מכותלי המנזר באדיבות, אך בנחרצות.

כעבור זמן מה נגנב האוסף. חברת הביטוח והמשטרה הזמינו אותו. הוא הרי ראה. ביקשו שיעריך, אך הוא התנה תנאי להסכמה. ביקש לבקר שוב במרתף. הנזירים משכו בכתפיהם, לא יודעים במה מדובר. הסבירו שאין שם דבר. היום הוא אומר שאלה "זיופים נפלאים".

ואנו? נתאזר במעט סבלנות. מובטחים אנו במדרש כי: "בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מארבע רוחות העולם... מיד יתגלו כל הכלים".

בניית אתרים