האי הקסום

בממלכה רחוקה שלט מלך גדול וחכם. שלושה בנים היו לו, נסיכים שגדלו כל ימיהם בארמון, חיים על מצע זהב ונהנים מעמלו של אביהם בלי שיטרחו. המלך רצה שגם הם יעמלו ויתאמצו, שיוכיחו את עצמם. קרא לשלושתם וביקש מהם לעזוב את הארמון ואת תפנוקיו ולצאת אל העולם הגדול. הוא הבטיח כי בבוא היום ידאג לאתר אותם ולהשיבם לארמונו. עליהם מוטל לעשות את המיטב מבחינתם ולנצל את הזמן העומד לרשותם בדרך הטובה ביותר.

יצאו שלושת הנסיכים מהארמון, עלו על הספינה המלכותית ויצאו לדרך. לאחר מסע ארוך ומייגע עגנה הספינה לחופיו של אי רחב ידיים, מדהים ביופיו.

שלושה שומרים עמדו בפתחו של האי וקיבלו את פניהם.

הראשון, פתח ואמר: "שלום עליכם, בני המלך הגדול. האי פתוח בפניכם, התהלכו בו והתענגו מטובו. אך זכרו, לא תשארו כאן לעולם, יבוא זמן שתצטרכו לעזוב".

השני, בקריצת עין קלילה הניף את ידו לכיוון הגן המלבלב והפירות העסיסיים ואמר: "תרגישו בבית, הכול שלכם. תהנו ככל יכולתכם, כל עוד אתם כאן. אל תחסכו בכלום".

השלישי, רציני ומחושב, השמיע בפניהם המלצות ענייניות יותר: "המקום יפה ומפתה, ויש מה לראות בו וליהנות ממנו. אך הזהרו נא שבעתיים, כי לא כל מה שנראה יפה ומפתה, הוא אכן כזה. לא כל הפירות ראויים לאכילה, לא כל מי המעיינות ראויים לשתיה. התנהגו בתבונה ובשיקול דעת. רק זכרו, בבקשה, מכאן לא מוציאים מאומה".

נכנסו שלושת הנסיכים אל האי המופלא ועמדו נפעמים. מימיהם לא ראו שפע כה רב של עצי פרי עסיסיים, פרחים מרהיבים, בעלי חיים מדהימים, ושלל של אבני חן - אזמרגדים, יהלומים, ספירים ואבני אודם. הללו היו פזורים בפינות הגן, כאילו לא היו אלא חלוקי נחל פשוטים.

דרכיהם נפרדו.

האח הבכור התנפל בתאוותנות על הפירות. הסתובב כאחוז בולמוס, דילג מעץ לעץ ומשיח לשיח, טועם ואוכל. זה מה שהעסיק אותו במשך ימים ארוכים.

השני רק אבני החן העסיקו אותו. הוא ליקט מכל הסוגים והמינים. כאחוז טירוף אץ ממקום למקום רק הכסף עניין אותו.

האח השלישי, הצעיר מכולם, פסע מעדנות, פקח את עיניו והתבונן סביבו. הוא הבחין כי יופיו של האי המדהים אינו אקראי. עשוי הוא בסדר מופתי - לכל צמח תפקיד, לכל עץ מטרה, שבילים מוגדרים, ומימי המעיינות זורמים גם הם באפיקים מתוכננים. לא היה יום שעבר עליו בלא שיחכים. ובינתיים, דאג לבריאותו והזין את גופו במיטב הפירות. הוא התעמק ברובד הנסתר שמאחורי האי המופלא.

ואז הגיע האות. שליחים מיוחדים הודיעו להם כי עליהם לשוב לארמון.

הראשון, לא החזיק מעמד אפילו יום אחד נוסף, עם צאתו מהאי פרחה נשמתו. הנהנתנות הבלתי מבוקרת עלתה לו בחייו. הוא לא זכה לשוב לארמון.

השני, הגיע לשערי האי גורר אחריו את כל השלל אותו אסף, אך השומרים שבפתח עצרו אותו, הזכירו לו כי מהאי הזה לא מוציאים מאומה, שילחו אותו לדרכו בעירום ובחוסר כל.

השלישי יצא חזק ומחוסן, פניו אומרות הוד ועיניו מפיקות חכמה.

כשהגיע בן המלך השני לארמון המלך, לא הכירוהו השומרים, קשה היה להאמין כי אך לפני זמן לא רב יצא מהארמון כנסיך תפנוקים. השומרים שלחו אותו לחצר הארמון האחורית יחד עם שומרי הסוסים.

ואילו בן המלך השלישי, הובל אחר כבוד אל אביו ששמח על שהייתה בו תבונה להשקיע בקניית חכמה, לחקור אחר הנסתרות שבאי המופלא, ולהפיק את התועלת האמיתית משהותו שם.

"ראוי אתה למלוכה!" אמר לו המלך.


סופו של אדם לבוא לפני המלך, בורא עולם, ולעמוד לפניו עם מה שהשיג כאן בעולם.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים