שמונים ומאת יום

מאה ושמונים יום, במשך כחצי שנה, נמשך המשתה הגדול שערך אחשורוש לנתיניו. לאחר שתמה תקופה זו, עשה לאוהביו משתה נוסף במשך שבעה ימים, ובזאת תמו חגיגות שושן.

את הסעודה ערך בשנת שלוש למלכו. כי בשנה זו ע"פ חשבונו חלפו שבעים שנה מאז חורבן בית ראשון, שבסופן הבטיח הקב"ה להשיב את שבות עמו. משהתברר לו כי לפי חשבונו שוב לא ייגאלו, ערך את המשתה.

במהלך משתה זה הראה אחשורוש לעמו את אוצרות המקדש, שנחרב על ידי סבה של אשתו, נבוכדנאצר. בכל יום מימי המשתה הראה להם שישה אוצרות. במשך מאה ושמונים יום הראה לתושבי הממלכה את כל כלי בית המקדש.

כורש נתן רשיון לבניית בית המקדש. בימיו עלו לירושלים זרובבל ויהושע כהן גדול, אלא שהבנייה הופסקה בגלל הלשנתם של צרי יהודה ובנימין, שביניהם היו עשרת בני המן. הם הלשינו כי היהודים עומדים למרוד בו. בעקבות ההלשנה, נפסקה הבנייה. במשך יותר משמונה עשרה שנה עמד הבית בשממונו, עד ששוב התחדשה הבנייה.

לאחר הפסקת העבודה של בניית בית המקדש, מלך כורש עוד שלוש שנים. לאחריו מלך אחשורוש ארבע עשרה שנה. בשנה השניה לדרייווש בנו, שהיה גם בנה של אסתר, חודשה העבודה.

מכיון, שכאמור, לפי חשבונו המוטעה של אחשורוש חלפו שבעים שנה, ובני ישראל לא נגאלו, הוא הבין ששוב לא ייגאלו. לכן, עמד והציג לראווה את כלי המקדש, אותם כלים אשר עד כה חשש לבזותם.

זהו הרקע למשתה אחשורוש וזו הסיבה לכך שהוא נמשך מאה ושמונים יום.

מה נפלאת ההשגחה העליונה המביאה לאכסניה אחת כמה וכמה מאורעות, אשר לכאורה, אין כל קשר ביניהם. גם הריגתה של ושתי בתום מאה ושמונים יום, לא היתה במקרה. היא נהרגה דווקא באותו יום שבו נשלמה סאת עוונותיה.

בתחילתה של המגילה מסופר כי אחשורוש מלך על מאה עשרים ושבע מדינות. עוד מסופר במגילה, כי את המשתה ערך אחשורוש בשנת שלוש למלכו. מתחת לפרט זה מתגלה הסבר נוסף.

המראה, שכל המספרים קשורים זה בזה. ושתי עשתה את כל אשר בידה כדי לעכב את גאולתם של ישראל. היא היתה מאלו שקטרגו נגד מתן רשותו של כורש לבניית בית המקדש, ואף התבטאה: "בית שאבותי החריבו, אתה תבנה?" מסיבה זו אף היתה מעבידה את בנות ישראל בשבת. היא ידעה כי "אם ישראל משמרים שתי שבתות, מיד נגאלים", ועשתה הכול כדי שלא ישמרו שבת ולא ייגאלו.

זו היתה כפיות טובה גדולה מצדה כלפי הקב"ה. הקב"ה המליך אותה על מאה עשרים ושבע מדינות, ואילו היא עשתה הכול כדי שיחללו בניו את השבת.

ושתי דאגה כי יתחללו על ידה מאה עשרים ושבע שבתות.

במשך השנתיים שחלפו עד המשתה, היו מאה ואחת שבתות. לאחר מכן, החל אחשורוש במשתה. בתקופה זו היו עוד עשרים וחמש שבתות. בסך הכול עברו מתחילת מלכותה של ושתי מאה עשרים ושש שבתות וששה ימים.

עוד שבת אחת חסרה להשלמת מאה עשרים ושבע שבתות. שבת זו היתה היום האחרון במשתה השני, אשר נמשך שבעה ימים. ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין, ציווה להביא לפניו את ושתי. היה זה יום השבת. נמצא, איפוא, כי בשבת זו הגיע מספר השבתות אשר חוללו בעטיה של ושתי למאה עשרים ושבע, ואשר בהן הגדישה את סאתה בכפיות הטובה שלה.

בשבת האחרונה, השבת המאה עשרים ושבע, נתמלאה סאתה של ושתי. היא נהרגה באותה שבת, מידה כנגד מידה על שגרמה חילולי שבת. לכן נאמר מיד בראשיתו של הפרק השני: "אחר הדברים האלה, כשוך חמת המלך אחשורוש, זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" - כפי שעשתה ונהגה עם בנות ישראל, כך גם נגזר עליה.

את מלכותה נתן המלך לרעותה הטובה ממנה, לאסתר, אשר הצטיינה בשמירת השבת. כמו שאמרו חכמינו, כי לפי שבע הנערות ששימשו אותה, ידעה מתי חלה השבת. וכשניצבה לפניה הנערה שנקראה: רגיעותא, ידעה כי בא יום המרגוע, יום המנוחה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים