איחוי הפצע הפעור

 


כאשר באו אחי יוסף מארץ כנען הרעבה לשבור בר במצרים, נהג בהם יוסף בקשיחות יתירה וטפל עליהם האשמות שווא: "מרגלים אתם..." (בראשית מ"ב, ט'). הוא התחזה בפניהם כשליט כל יכול, היכול להחליט בעצמו להשליכם לכלא ולעכב בו את אחד האחים ("ויקח... את שמעון ויאסר אותו לעיניהם" מ"ב, כ"ד), כבן ערובה עד שיורידו אליו למצרים את בנימין.

מדוע? כלום רצה להוכיח להם שחלום המלכות שלו התגשם ועתה הוא שולט בגורלם ובחייהם? ואולי טעם את טעם הנקמה המתוקה?

אם אכן זוהי סיבת קשיחותו, כיצד התאפק ולא המם אותם מיד בהודעה הדרמטית שהוא האח המכור שהגיע אל כס השלטון? כלום יכולה להיות נקמה מתוקה יותר מהתבוננות בפניהם מוכי התדהמה ברגע שנוחתת עליהם בשורה זו? ועל כל אלה, מדוע בכה כששמע אותם עורכים חשבון נפש?

"אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשנו בהתחננו אלינו ולא שמענו... ויסב מעליהם ויבך" (שם, כ"א-כ"ד).

השואף לנקמה אינו בוכה בעת שהוא משיג את מטרתו.

המשך קורותיהם מעלה תמיהות נוספות. בהיותם בדרך הביתה גילו האחים, בעת החניה, שהמושל המוזר החזיר לאמתחתם את הכסף ששילמו תמורת התבואה. פחד אמת אחז בהם "ויחרדו"... (שם, כ"ח).

לבסוף, הם יורדים שנית למצרים, ובנימין נלווה אליהם. המושל מתרכך ומשנה את טעמו ונעשה רב חסד. הוא עורך לכבוד האחים מסיבה מלכותית שבה הוא מגלה חיבה מיוחדת כלפי האח הצעיר. הוא מעניק לכולם מתנות: "ותרב משאת בנימין ממשאות כולם" (שם מ"ג, ל"ד).

הפסוק: "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (שם, ל"ג), מובן בהחלט.

לא חולף זמן רב והאידיליה מתנפצת. בנימין מואשם בגניבת גביע המושל. הלה, בזעמו, תובע שבנימין יישאר עבדו. האחים מזדעזעים. "ויקרעו שמלותם" (שם מ"ד, י"ג).

סופה של הדרמה מתחוללת בעימות גלוי וישיר בין יהודה, נציג האחים, לבין יוסף. יהודה מגן בכל כוחו על בנימין, על חייו ועל חירותו. בסופה של השיחה הקשה מסיר יוסף את המסווה מעל פניו ומגלה את זהותו האמיתית.

זהו הסיפור, ובו עצמו טמון ההסבר להתנהגותו החריגה של יוסף.

למעשה, היתה מכירתו הפילוג הראשון והקשה בעם ישראל. פצע המחלוקת שנפער גרם אסון. יוסף ידע היטב כי קולר האשמה תלוי גם בו. בחלומותיו, שנראו בעיני האחים כהתנשאות ובדיבה הרעה שהביא אל אביו, הוא תרם את תרומתו להתרחקות ולפירוד בינו לבין האחים.

עתה, כשהתגשם חלום המלכות, פעל יוסף להשיב את האחדות לבית ישראל. להשיבה בלב פנימה, ולא רק במסגרותיה החיצוניות. הזדמנות זו התגלגלה לפתחו כשהופיעו האחים לפניו.

בטרם יתגלה לפניהם, עליהם להכיר את מעמדו האמיתי. עליהם לדעת בעליל שהוא אכן מושל כל יכול, ידעו שבכוחו להרע להם, לנקום בהם על כל הכאב והסבל שהסבו לו. ואם למרות זאת יטה להם חסד, יגמול להם טובה תחת רעה, יבינו שחלומות הנעורים שלו היו אמת אלוקית שחפצה להושיב את יוסף על כס המלכות. אם ישתכנעו בזאת, תשוקם אחדות הלבבות שהתפרקה.

זהו חלקו באיחוי הקרע ובריפוי פצע הפילוג. הוא רצה להעמיד גם אותם במבחן האחווה, דווקא במקום שנכשלו בו. חפץ היה לדעת האם שוב יפקירו לגורלו את אחד האחים, ולא סתם את אחד האחים, אלא את בנה השני של רחל, שלא היתה אמם. אם ימסרו את נפשם ולא יתנו לפגוע בבנימין, יראה בכך אות כי למדו לקח, שהם מכירים במשגה שעשו כשמכרוהו, וחרטתם נובעת ממעמקי הלב.

ואמנם, הם עמדו בניסיון. יוסף ידע, איפוא, שמעגל הפירוד שהוא פתח בו, נסגר. הוא ידע כי חלפה שנאת האחים. שעת האמת הגיעה, שעת השיבה אל חיק המשפחה: "אני יוסף, העוד אבי חי?" (שם מ"ה, ג').



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים