לעשיר מופלג היתה בת נאה וכלילת המעלות והמידות, והוא ביקש להשיאה לבחור כמעלתה.
לא נח העשיר ולא שקט על שמריו עד שמצא באחד הכפרים, בביתו של עני ואביון, עלם חמודות שכל המעלות מצויות בו.
ראה אותו העשיר וחמדה נפשו: "זה יהיה חתני", החליט בלבו. וממחשבה למעשה - קם ובא אל אבי הבחור ואמר: "יש לי בת כלילת המעלות, לך בחור כליל המעלות, הבה ואקח את בנך כחתן לבתי ונחוג את שמחת כלולותיהם עוד היום".
הרים אבי החתן את גבותיו בתמיהה: "מה המהירות? על מה החיפזון? הבה נקצוב זמן, כדי שאוכל להכין את צורכי החתונה כנדרש".
צחק העשיר ואמר: "וכי אם אמתין לך שנה תצליח לצבור ולו דינר אחד של כסף? הבה נעשה זאת מיד, וכל הוצאות החתונה עלי".
מיהר העשיר וזימן אופים, טבחים, חייטים ושאר בעלי מלאכה והפקידם על מלאכת הכנת החתונה. עמלו המשרתים להכשיר מקום נאה ומרווח לסעודה, החייטים מדדו את מידות החתן והכלה והחלו לתפור במיומנות ובמהירות. הטבחים הכינו את מיטב התבשילים, לשו עיסות, קלעו חלות והכניסו לתנור, אלא שמחמת החיפזון לא תפח הבצק דיו ויצאו החלות מן התנור שטוחות וקשות.
בעוד החתן לובש את הבגדים החדשים שתפרו לו החייטים, הבחין כי אחד המשרתים ניגש בלאט, לוקח את בגדיו הישנים וצוררם בצרור מיוחד. הבין כי מזימה נרקמת כאן. הלך ונטל אחת מן החלות הקשות והרדודות וצירפה אל צרור בגדיו הישנים.
בערב נחוגה החתונה ברוב שמחה והדר, ומלבד החלות הרדודות לא נודע דבר החיפזון כלל.
לאחר החתונה ישב הבחור סמוך על שולחן חותנו, עמל בתורה מתוך הרחבת הדעת ולא ידע כל מחסור. באחד הימים הקל מעט החתן בכבוד חותנו. כאב לבו של החותן העשיר ומיהר לצוות על אחד המשרתים להביא לו את צרור הבגדים הישן. פתח העשיר את הצרור ומתוכו נשרה לה חלה רדודה וקשה.
"מה זאת?" שאל העשיר בפליאה.
"אני הכנסתי אותה", השיב החתן.
"מדוע?" שאל העשיר.
הסביר החתן: "כאשר ראיתי את המשרת מכניס את הבגדים לצרור, הבנתי כי רוצה אתה לשמור זאת לבל תזוח דעתי ואזכור מאין באתי, וכי אתה הוא שהעליתני לגדולה. משום כך, הוספתי את החלה הרדודה לצרור, כדי שתזכור גם אתה בשל מי היה החיפזון הגדול הזה, ומי חפץ בי כל כך כדי שאהיה חתן לבתו..."
* * *
את קרבן הפסח אנו אוכלים בהסיבה כבני חורין, כדי להדגיש שיצאנו לחירות, אך אנו כורכים איתו גם את המרור כדי להזכירנו כי עבדים היינו במצרים, עד שהוציאנו משם הקב"ה ביד חזקה ובזרוע נטויה.