חמדת ימים

כנגד שלושה עקרונות-יסוד של האמונה תיקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח שלוש התפילות בשבת (מלבד תפילת מוסף שנתקנה כנגד קרבן המוסף).

תפילת ערבית של שבת תוקנה בנוסח: "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ". קיימת כאן הדגשת העיקר הגדול של האמונה, כי עולמנו לא נוצר חלילה מאליו. יש בורא ומנהיג לבירה, והוא זה שהנחיל לנו את יום מנוחתו.

בתפילת שחרית של שבת נאמר: "ישמח משה במתנת חלקו... ושני לוחות אבנים הוריד בידו". זוהי תזכורת לשבת שבה ניתנה התורה. השבת היא זכר למעמד הר סיני הנשגב שהוא הבסיס הרוחני של עם ישראל.

תפילת מנחה קובעת: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". זהו מבט לשבת הגדולה שלעתיד לבוא, שבו תוכר אחדותו של הקב"ה בתבל, וכן אחדותו של עם ישראל.

הזיכרון הראשון שלשמו ניתנה השבת הוא בריאת העולם. היהודי השובת ממלאכה בשבת, מכריז על אמונתו בבורא. הוא מודיע כי הוא, הנברא, מוכן לציית לדבר בוראו. אם בכל ימי המעשה עלול אדם לטעות לרגע שהוא הפועל והיוצר, באה השבת ומזכירה לו שאין הוא היוצר.

השבת מהווה גם זכר ליציאת מצרים, כמודגש בתורה בדברות האחרונות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך משם, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה', ט"ו).

יציאת מצרים המחישה לעין כול את השגחתו של הבורא על עולמו ואת יכולתו הבלתי מוגבלת. נמצא, שהשבת מזכירה לנו את יציאת מצרים ואת האמיתות הנלמדות ממנה לדורות.

אמנם מהיום שבו יצאנו ממצרים נעשינו בני חורין, אולם השבת מלמדת אותנו מהי מהותה של חירות זו. היציאה מתחת יד פרעה היתה רק השלב הראשון בדרך הגאולה. לשלב זה היה המשך ישיר של קבלת עול תורה. מטרת ההוצאה ממצרים היתה התקרבות לעבודת האלוקים. ההימנעות ממלאכת מחשבת חומרית בשבת מגביהה את היהודי לעולמות הרוח, שבהם הוא מתקשר לבוראו, כבעבר, במעמד הר סיני.

תפיסת החירות כשחרור מההשתעבדות לכבלי החומר מובילה במישרין להבנת המשמעות השלישית בשבת, שהיא הכמיהה ליום שכולו שבת באחרית הימים.

השבת חושפת את הרוח שבקרבנו והופכת אותה למנחת דרכו של היהודי בחיים. אם בכל ימות השבוע רודה האדם בכל היקום, מנסה לכובשו ולנצלו לצרכיו, באה השבת ומזכירה לאדם שעליו לכבוש את כוחותיו כדי להתקרב אל הקדושה.

חז"ל כינו את השבת בכינוי "מעין עולם הבא", ובעקבות כך עולה המסקנה שהשבת היא מעבר להשגת אנוש.

על העולם הבא העידו חז"ל (ברכות ל"ד, ב') שהוא נעלה מהבינה האנושית. אפילו הנביאים שקיבלו חזון אלוקי, לא השיגוהו עד תכליתו. על העולם הבא נאמר: "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיהו ס"ה, ג'). האדם, אף בעל ההשגות הגבוהות ביותר, אינו מסוגל להכיל בשכלו את מהותו. ומאחר שהשבת היא מעין העולם הבא, משמע שגם לגביה קיימת התייחסות דומה.

עם זאת, ככל שכלי הקיבול של האדם יהיו גדולים ואיכותיים יותר, הם אכן יזכו להכיל בתוכם יותר ויותר מקדושתה האינסופית של השבת.

השבת נמשלה למן שירד לישראל במדבר. למן היתה סגולה ייחודית שכל אחד היה מסוגל לטעום בו טעם כפי רצונו האישי. היה מי שהסתפק בטעם פת קיבר, אך היו אנשים שיכלו לחוש במן טעם מעדני מלכים.

העולם הבא הוא מקור האושר והתענוג הגדול ביותר. אושר נפלא זה קשה להבינו בכלים גשמיים. זיו השכינה ומציאות השכינה הינן מציאויות שאין אדם בעולם אשר זכה לראותן בעיניו.

בשבת יש "מעין" העולם הבא. בשבת על האדם להשתדל לראות את זיו השכינה ולהתבונן במעשי בראשית, באופן שיביאו את האדם לאושר ולהערצת הבריאה. כאשר מתבוננים במעשי הבורא ובנפלאותיו, ניתן לחוש את "בחינת" העולם הבא הטמונה בו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים