"יום מנוחה וקדושה"

מהותה של השבת היא לא רק השביתה ממלאכה והשתחררות האדם מחומריותו. השבת מציינת גם את שובו של החומר לבוראו, כשהוא מזוכך. בעיקר היא מסמלת את שיבתו של האדם העמל אל אלוקיו.

השבת מציינת גם את שיבתו של האדם אל נקודת המרכז של חייו, כלומר, למגע האדם עם הרוח. זאת לאחר ששינה האדם את החומר בהדרגה, יום אחר יום, עידן אותו ושיווה לו ממד רוחני. היהודי שואל את עצמו ביום השבת האם אכן השכיל להעלות את החומר למעלת הקדושה? האם הפך את השבת למרכז חייו? שהרי בתהליך הייחודי והמתמיד של הבריאה, השבת מציינת את התקרבותו של הזמן אל הנצח ואת התמזגות החול בקודש. לכן, ראוי לו לאדם לנקוט גישה דומה ולהתקרב לבוראו יחד עם ימי החולין שלו.

אילו נועד יום זה רק למנוחה גרידא, היה נותר היום השביעי בשבוע, ותו לא. אך מפני שאלוקים קידש אותו, התקדש היום השביעי והפך במהותו ליום שבת קודש. מעבר לכך, כל מה שברא אלוקים בששת ימי בראשית - נברא לשם השבת. שבת בראשית הכילה את הקדושה שזרמה אליה מכל הימים שקדמו לה, והבורא עתיד היה לעגן את הקדושה הזאת באותו יום שביעי, הוא יום המנוחה.

בעשרת הדברות שבספר שמות (כ', א'-י"ג) נאמר כי ה' העלה את היום השביעי למדרגה של יום שביתה, שבתון ממלאכה. בעשרת הדיברות שבספר דברים (ה', ו'-י"ז) נדרש מהאדם לקדש את השבת ולהעלותה למדרגה של "שבת (קודש) לה' אלהיך".

היהודי מקדש את השבת באמצעות הקדושה שצבר בששת ימי המעשה. ימי החול נפגשים ומתלכדים בשבת. כל אחד מהם אחוז בשורשו בשבת ונכלל בה. נקודת היעד שלהם ונקודת המוצא שלהם אחוזות בשבת. השבת היא נקודת השורש של הזמן האנושי ומחוז חפצו האלוקי.

השבת מהווה את הסך הכול הרוחני של הימים שקדמו לה והכינו אותה. בו זמנית, השבת גם מבשרת את בואם של ימות השבוע הבא, שאותם היא מכינה.

מאז ימות קדם שימש יום השבת לעונג ולהתעלות רוחנית. הקדושה דורשת פעילות ועשייה. האדם אינו קדוש מעצמו, אלא עליו להתקדש במעשיו. כאשר הוא מכין את הקדושה מבעוד מועד, הוא מגביר אותה. הוא עצמו "עושה" את ימי השבת ומעניק להם ממשות. על האדם להעניק להם את זהותם באמצעות כוונתו ומעשיו. עליו להפיח בהם רוח חיים, לצקת בהם תוכן ולשוות להם את צביונם המיוחד, כל זאת כדי להעלותם אל הבורא כאשר כולם קודש.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים