הרמוניה מול עויינות

עשרת הידברות הופיעו בשמי האנושות לפני למעלה משלושת אלפים שנה. צווים אלו לא איבדו את משמעותם גם בימינו.

האנושות התקדמה, תרבויותיה התפתחו. בתחום המחקר המדעי שברה האנושות שיאים והקידמה הטכנולוגית הרעיפה שפע של רווחה. למרות כל זאת, האדם זקוק לאמת שבדברות אלו, יותר מאשר היה זקוק לה מעולם.

דווקא התקדמותו של האדם מפגינה את נצחיותם של צווי האלקים שנאמרו במדבר. מסקנה זו מתבררת גם מהתייחסותם של חוקרים בני זמננו אל הדברות העתיקות. ניתן את רשות הדיבור לפסיכואנליטיקן הנודע, אריך פרום. כיצד הוא, מזווית הראיה שלו, בוחן את ההלכות הקשורות לשבת:

"למחשבה המודרנית אין בעייה עם מוסד השבת. הרעיון שעל האדם לנוח יום אחד בשבוע, מובן לנו מאליו. המטרה ההיגיינית-סוציאלית של השבת היא להעניק לעובד מנוחה גופנית ורוחנית, לה הוא זקוק, לבל יבלע כליל על ידי מלאכת יומו".

הסבר זה הוא ללא ספק אמת, אולם אין הוא עונה על מספר שאלות העולות לנוכח חוקי השבת במקרא ובמסורת היהודית.

הגדרתה של מלאכה שנאסרה בשבת אינה תואמת לגמרי להגדרה המודרנית למושג מלאכה. נאסרו גם מלאכות דוגמת יצירת אש בכל צורה שהיא, אפילו כאשר מטרתה נוחות האדם, והדלקתה אינה דורשת כל מאמץ פיסי. גם תלישת עשב בודד מן הדשא או פרח מן האדמה אינה מלאכה במובן של מאמץ פיסי.

ניתוח מעמיק יותר של משמעות סמל השבת מלמד, כי אנו עוסקים בקונצפציה של עבודה ומנוחה השונה מהשקפת עולמנו המערבי.

אם נבחן את תפיסת מושג העבודה המונח ביסוד המקרא והתלמוד, נבחין כי אין הכוונה למאמץ פיסי פשוט. ההגדרה היא זו: כל התערבות של האדם בעולם החומר, פירושה 'מלאכה'. לעומת זאת, 'מנוחה' פירושה מצב של 'שלום' בין האדם לעולם הטבע הסובב אותו. האדם חייב לנטוש את העולם ולהשאירו ללא מגע יד. לא לשנותו בדרך כלשהי, לא על ידי בניה ולא על ידי סתירת בנין. גם השינוי הקטן ביותר המבוצע על ידי האדם במהלך טבע העולם הוא חילול ה'מנוחה'. השבת היא ביטוי לשלווה השוררת בין האדם לטבע. כל צורה של מלאכה מערערת את האיזון: אדם-טבע.

עבודת מפרכת כחרישה או בניה הינה מלאכה במובן המודרני שלנו, ואילו הדלקת גפרור ותלישת פרח הינם סמל להתערבות האדם במהלך הטבע. משום כך הם נחשבים להריסת השלום בין האדם לעולמו הטבעי.

השבת מסמלת מצב הרמוני מושלם בין אדם לטבע ובין אדם לאדם. על ידי אי עבודה, שמובנה, אי נטילת חלק בשינוי מהלכם הטבעי של הדברים, משתחרר האדם משלשלאות הטבע, מאזיקי הזמן, אף כי רק ליום אחד.

יום אחד בשבוע הקובע את איכות שאר ששת הימים. יום אחד המעלה את שאר הימים טפח מעל האפרוריות של חיי המעשה, הנתונים בקרב הישרדות בלתי פוסק של כל יחיד ויחיד.

לאחר בריאת אדם וחוה, מברך אותם אלוקים ואמר להם: "מלאו את הארץ וכבשוה". כיבוש זה משמעו רכישת כל משאביה של הארץ ושימוש בהם. תבונתו של האדם יצרה מחומרי הגלם שבטבע את המגוון העצום של חומרים ושל מכשירים שבשימוש האדם.כל זה הועמד לרשותנו בצו הבורא כדי לשרת אותנו. ככל שמשתכללת הטכנולוגיה וגדלה התרבות החומרית, כן עולה רמת החיים ועימה מתרבה השימוש שעושה האדם בעולם החומר. הרגל השימוש של אדם בחפצים מסויימים יוצר אצלו תלות בחפצים אלו ובמשך הזמן הוא אינו מסוגל לחיות בלעדיהם. תלות זו אינה נעדרת השלכות על האדם, על אישיותו ועל דרך התנהגותו. ההרגל הופך לכבלים על ידיו של בעל ההרגל. הוא משלם בעצמאותו הרוחנית בעד הנאתו החומרית. אחת ההשלכות החמורות של ראיית אביזרי הנוחות והמותרות כחלק טבעי והכרחי של האדם, היא העדר תחושת תודה למי שהעניק לו כל זאת. האדם אינו סבור שקיבל בכלל משהו, שהרי כך צריך להיות, זהו סדרו של עולם. השבת באה כדי לנטרל את ההשפעה המזיקה של החומר על הרוח. היא באה כדי לבצע שידוד מערכות במצב שנוצר ולמנוע את השיבוש המונע את התעלות האדם ואת צמיחתו בצורה חיובית.

מי שלא הגיע לדרגת התמכרות לחומר, אינו מתלבט בקשיי גמילה. הוא הוא אשר יהיה מסוגל לקטוע את המירוץ העקר של ששת ימי המעשה, ולהתמכר בכל לבו לעונג שבת.

השבת מעלה את האדם טפח מעל האדמה החומרית וטפחיים מעל הנהנתנות הזולה. השבת מעניקה ליהודי הבנה בהנאת חיים אמיתית מתוך עצמאות רוחנית וגישה נכונה לעולם.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים