באחת הנסיכויות שבגרמניה העתיקה שלט נסיך עשיר. מוכן היה להשקיע כל סכום וכל מאמץ, ובלבד שימולאו כל רצונותיו.
לאוזניו הגיעה שמועה כי בחנות הגדולה שבפריז מוצעת למכירה ציפור שיר נדירה, בעלת קול ערב ונפלא.
הנסיך לא הפקיד את הבאת הציפור בידי איש. הוא עצמו ייסע במרכבת הנסיכות, ובמו ידיו יביא את הציפור.
עגלון המחוז שמח להיות שותף לנסיעה הארוכה, ובידיים בטוחות הוביל את המרכבה לפריז.
הנסיך נכנס אל החנות, שילם סכום כסף נכבד, וכעבור דקות מספר הוא שב, בידו כלוב ובתוכו ציפור קטנטנה.
העגלון הרים זוג עיניים תמהות. מסע כה ארוך ומייגע לפריז בשביל ציפור קטנטנה, ואפילו לא יפה.
אזר העגלון אומץ והפנה את שאלתו אל הנסיך: "מה זאת? כלומר, הציפור שבכלוב".
הביט בו הנסיך בעיניים בורקות והשיב: "ציפור זו, זמיר שמה". כאילו די בכך כדי להסביר את כל העניין.
"ומה מחירה?" ההין העגלון לשאול.
"אלף וחמש מאות דינרים".
שתק הנסיך, שתק גם העגלון, וגם הציפור שתקה כל הדרך.
עם תום המסע, שב העגלון לביתו ובהתרגשות סיפר לאשתו על המסע לפריז, ואז יישר את כובעו כמי שעומד למסור הודעה דרמטית: "וכל זאת לא היה אלא כדי לרכוש ציפור אחת קטנה, שמחירה לא פחות מאלף וחמש מאות דינרים".
האשה שהיטיבה להכיר את בעלה, ידעה לפי טון דיבורו כי משהו מתבשל במוחו. היא תלתה בו זוג עיניים שואלות, וביקשה לשמוע את מחשבותיו.
"שמעי נא, יקירתי, הרי אנחנו בסך הכול בני אדם, וכידוע, לא נחיה לנצח. כל ימינו הצטמצמנו וחיינו במינימום האפשרי, כמעט לא נהנינו ממה שיש לעולם להציע לנו. חסכנו בכל מקום אפשרי וחיינו בדוחק. גם לנו מגיעה הנאה אמיתית בחיינו הפשוטים, הנאה שתשאיר טעם ערב בפינו לשארית חיינו. סבור אני, כי אין כמו הציפור שרכש הנסיך כדי לגרום לנו הנאה".
הנהנה האשה בראשה בהסכמה אילמת. העגלון הוציא את קופת החסכונות, רוקן אותה עד לתחתיתה, נטל את הסכום החסר בהלוואה מקרובי משפחתו ויצא לפריז. רכש את הציפור ושב לביתו.
בהתרגשות שחטו בני הזוג את הציפור. ניקו, ניתחו והכינו לבישול. העמידו סיר עמוס בתפודים, בשומים ובבצלים, הכניסו לתוכם את נתחי הציפור והמתינו בהתרגשות לטעום את טעם גן עדן עלי אדמות.
זמן הבישול חלף ועבר. התפודים היו רכים, השומים והבצלים אף הם הדיפו ריח, אך העוף שינה את צבעו, ריח מוזר עלה ממנו, ומגעו היה צמיגי ודביק.
הם ניסו לטעום, ומרירות איומה דבקה ללשונם...
דמעות זלגו מעיניו של העגלון והוא ייבב בבכי: "טיפש מטופש שכמותי, את כל חסכונותי בזבזתי על עוף חסר טעם, ועוד נותרתי בעל חוב..."
מרט את שערות ראשו בשתי ידיו, והחל מטפס במעלה ההר לארמונו של הנסיך. ביקש לשמוע במה טעה. אולי לא בישל את העוף כראוי, אולי שכח לשים תבלין מסוים...
הנסיך שמע את הסיפור והתגלגל מצחוק: "לבשל?! מי מבשל זמיר?! הזמיר נועד כדי שישמיע את קולו בשיר. תמורת קולו הערב משלמים אלף וחמש מאות דינרים, לא על טעמו ולא על מראהו"...
הסימנים שאנו אוכלים בליל ראש השנה: תפוח בדבש, רימון וראש של דג אינם מיועדים לחוש הטעם. מה שחשוב הוא מה שמסתתר מאחריהם: הרעיון, הברכה והבקשה.