מדוע התורה מגבילה את חופש הדיבור?

אחד המניעים הבולטים, שבעטיו נוהגים בני האדם לדבר לשון הרע על זולתם הוא פגמים עצמיים. במקום לנסות לתקן את מומיו, מנסה אדם זה להוכיח שאחרים הם אלו הלוקים במום זה. באופן זה הוא משתדל להסיח את הדעת ממומיו שלו. אדם ששלמות אישיותו היא המעסיקה אותו, אינו נוהג להתעסק בחיפוש מומים אצל אחרים. לעומתו, מי שבעצמו לקוי בפגמים מסויימים, ואין הוא מוצא עוז בנפשו להתמודד עימם ולתקנם, בוחר בדרך של דיבור על הבריות. במודע או שלא במודע זוהי הדרך שבאמצעותה הוא מנסה להדחיק את התסכול האופף אותו לנוכח חסרונותיו הוא.

ננקוט דוגמה: פלוני נראה כאיש אמת. הוא אינו מסוגל לסבול שקר או זיוף, ולפיכך הוא מנסה בכל הזדמנות להסיר את המסווה מעל פניהם של אחרים המתחזים לאישי מעלה. הוא מוכיח שלאמיתו של דבר הם אינם כאלו. לעתים תגליותיו הינן אמיתיות ולעתים נפגעים מבקורתו אנשים חפים מפשע, אולם מה שברור הוא, שאישיותו של אותו אדם עצמו אינה נקיה מהפגמים שהוא מחפש אצל זולתו.

מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה והיהירות. הערכה עצמית מופרזת עשויה למצוא פורקן באמצעות לשון הרע. הדברים עלולים להתבצע גם באמצעות פטפטת לשמה. תחושת אנוכיות מופרזת יוצרת בקרב אנשים אלו צורך שדבריהם ישמעו בכל עת ובכל מקום, לא משנה מהו הנושא שמדובר עליו, העיקר שקולם יישמע. הם סבורים שבדרך זו יישמר מקומם המרכזי בחברה כראוי להם.

כאמור, היהירות היא גורם דומיננטי בתחום זה. בעל הלשון עלול לראות את עצמו במעמד כה נישא, עד שממנו הוא יכול לחשוף מומים של אחרים ולבקרם. תחושת העליונות מקנה לו עמדת כח שממנה, לפי דעתו הוא מסוגל לשפוט את הזולת.

תופעת הדיבורים האסורים לא התעוררה לראשונה בדורנו. רעה חולה זו קיימת בעולם מקדמת דנא. את שורשיה אנו מוצאים כבר אצל הנחש הקדמוני שהמיט שואה על האנושות. אולם כאמור, למרות שהבעיה קיימת מקדמת דנא, ההתמודדות עימה הפכה קשה מאד דוקא בתקופתנו. נושא שמירת הלשון נחשב כבלתי מקובל בזמננו בחברה הכללית. בעולם של היום הערך "המקודש" ביותר הוא הדמוקרטיה. ההשלכות הנובעות ממנה הן "זכויות הפרט" לצורותיהן השונות, ובכללן "הערך המקודש" ששמו "חופש הדיבור".

לנוכח יחס זה לחופש הדיבור אין פלא, שמי שאינו אמון על מהלך החיים התורני, אינו מבין כלל כיצד ניתן להגביל אנשים בדיבורם.

ניתן להידרש לבעיה זו גם מכיוון נוסף. אדם הלומד את ההלכות הרבות של לשון הרע ורכילות ומתוודע לחומרתן, עלול להחליט לגזור על עצמו שתיקה מוחלטת כדי להימנע מכל איסור. מסתבר שזהו פתרון קל המסייע לברוח מהמערכה, אולם צעד זה אינו מתבקש מאיתנו. הדיבור הוא "מותר האדם מן הבהמה". לא יתכן שנוותר על כח הדיבור שבו מתבטא ייחודנו. בכח פיו מסוגל האדם לחולל גדולות ונצורות, ולכן, אין זה הגיוני להימנע מלדבר.

יש לדעת שדוקא בשל חשיבותו הרבה של כח הדיבור, כה חמור הוא השימוש הנעשה בו לרעה. לא שתיקה מבקשת מאיתנו התורה, אלא בקורת קפדנית על מוצא פינו. אין לראות את הדיבור כאיסור, אדרבה, הוא עשוי להיות מועיל וחיובי. התופעה השלילית היא הדיבור החופשי נטול הרסן שיש להתקומם נגדו ולהמנע ממנו. יש לבחון היטב את המניעים לדיבורים האסורים. באופן זה נוכל לבודדם ולהתמודד איתם כדבעי. לימוד הלכה, מתן חשיבות לנושא ותשומת לב למוצא פינו יסייעו לנו להפוך את הדיבור לפנינת-חן, שתהווה אבן פינה לכל מבנה האישיות הרוחנית שלנו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים