לכל אדם יש שתי נטיות מנוגדות, ביחסו אל הסביבה. האחת היא האנוכיות או כפי שהיא נקראת בספרותנו: "כח הנטילה". בהשפעתה, האדם שואף למשוך אל תחומו פנימה את כל מה שמצוי סביבו, ולהשתלט עליו. בכל ענין, שעל האדם ה"נוטל" להחליט, הוא שואל את עצמו: מה ארוויח אם אעשה כך וכך? הוא אינו שואל: מה תהיינה התוצאות שתנבענה ממעשי מבחינה אובייקטיבית? האם הן תבאנה תועלת או נזק לסביבה?

הנטיה השניה היא מידת החסד או "כח הנתינה". מידה זו כוללת את השאיפה להביא תועלת לסביבה ולתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה. מידה זו מכתיבה לשקול כל נושא לגופו, ולא לפי האינטרסים האישיים והאנוכיים של האדם.

קל לטעות בהבחנה בין שתי הנטיות: האדם מסוגל לדאוג לסביבתו, מתוך אנוכיות טהורה. הוא די אינטליגנטי כדי להבין שדאגה זו משתלמת. במקרה זה פעולותיו הן פעולות חסד, אך המניע הוא כח הנטילה. מצד שני, גם ה"נותן" חייב לעסוק בין השאר בפעולות "אנוכיות". עליו גם לדאוג לקיומו האישי ולמעמדו, גורמים שיאפשרו לו להמשיך ולתרום את תרומתו.

תכונות הנתינה והנטילה הן תכונות יסודיות בנפש. הן אינן מצטמצמות רק למערכת היחסים שבין אדם לאדם. כל שטחי ההתעניינות והפעילות נתונים לשליטתן. ה"נוטל" יתעניין רק בדברים שהוא מצפה להפיק מהם תועלת אישית. אין הוא מתעניין בדברים שמחוץ למסגרת זו. גם האמת הצרופה בכל תחום, אינה מעניינת אותו, כל עוד שאין הוא רואה סבירות גבוהה לכך שתהיה לה השפעה על האינטרסים האישיים שלו. הוא ישתדל שלא להתעניין בנושאים, העלולים לגלות לו את חובותיו, וישמח להתלות בכל "תירוץ" כדי להפטר מחובה זו.

לעומתו, ה"נותן" יתעניין תחילה בנושאים העשויים לחייב אותו או לפתוח בפניו אפשרויות לתרום. הוא אינו מעוניין שיהיה חיסרון בעולם הסובב אותו, בודאי לא חיסרון שהוא עצמו יכול למלאו.

שני כוחות אלו קיימים בכל אדם, אולם בעוצמות שונות. אצל רוב באי עולם האיזון מתבטא בכך שהנטילה היא השלטת, ואילו לנתינה מוקצה "תחום מושב", המוגבל לבני המשפחה ולחוג צר למדי של ידידים. לעתים קיימת הרחבה לחוג רחב יותר, תוך סלקציה של סוגי ההטבה והזכאים לה, לפי שיקולים אנוכיים. על איזון מסוג זה ניתן לומר שהנתינה משועבדת לנטילה, שהרי האחרונה היא הקובעת את גבולותיה של הראשונה.

זהו מצב שאינו רצוי על פי התורה. התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה: מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא חנון - אף אתה חנון ועוד. במערכת מידות זו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של הקב"ה כלפינו, שהרי הוא עצמו אינו זקוק לעולם שהוא ברא.

האיזון הרצוי על פי התורה הוא, שמידת הנתינה תשלוט, ואילו מידת הנטילה תהיה משועבדת לה. מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו להמשיך למלא את ייעודו.

כהמשך להסבר היחס שבין הנתינה לנטילה, נתעכב על גורם הנתינה, ונענה לשאלה: מהי נתינה מושלמת?

מאז ומתמיד היו בעם פילנטרופים, עשירים שתרמו מהונם למען מטרות נעלות ללא כוונות רווח. עם ישראל ידוע בעולם כולו, גם כיום, במספר הגדול יחסית של תורמים הנמצאים בתוכו. תופעה זו מבטאת את רוח העם. חכמינו אמרו שהיהודים ניכרים בשלושה סימנים: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

קיימים מניעים שונים המביאים לנדיבות לב של התורמים. לעתים מעורבת בנדיבות הלב מנה של אנוכיות ושל רדיפת כבוד ופרסומת, ולעתים הכוונה היא טהורה, ללא שמץ של אינטרס אישי.

מן הראוי להתבונן בכך שאם הרצון לתת ולהעניק נובע מרחמנות, יתכן שיותר ממה שהתורם מעניק טובה לנזקק, הוא גומל טובה לעצמו. אנשים רבים נתקפים בנקיפות מצפון למראה עוני. על ידי תרומתם לעניים הם מבקשים, בין היתר, להרגיע את מצפונם. מובן, שאנוכיות זו היא חיובית ומבורכת, וירבו כמותה בישראל. אולם מנקודת הראות של השלמות, אנשים אלו עדיין לא הגיעו לשלמות מוחלטת. הם נותנים מפני שהם חשים בהכרח לתת. קיים גורם חיצוני המחייב אותם להרתם ולפעול למען הזולת. ללא אותו הכרח הנובע מבחוץ, יתכן שהונם היה נותר טמון במעמקי כיסם.

גומל חסד אמיתי הוא מי שנותן מתוך רצון כנה להיטיב לזולת. חכמינו מספרים על שליט רומאי ששאל את רבי עקיבא: "אם א-לוקים אוהב את העניים, מדוע אינו מפרנסם?" כוונתו בשאלתו היתה שאם כן, מדוע שנהיה אנו רחמנים יותר ממנו?

תשובתו של רבי עקיבא היתה: "כדי שנינצל בהם מדינה של גיהנום". רצון הבורא הוא שהעניים יקבלו את צרכיהם, באמצעות אחיהם העשירים. באופן זה הם מזכים את העשירים. העניים מעניקים להם הזדמנות מעשית, להוציא מן הכח אל הפועל את הרצון להיטיב לזולת.

מן הראוי לבאר ששאלתו של הנציב הרומי נבעה מהשקפת עולמו. לדעתו, הרכוש הנתון בידי האדם הוא שלו, והוא מיועד לפיתוח נהנתנות ולצבירה בלתי פוסקת של עוצמה ושלטון חומרי. בעניים הוא רואה אנשים הלוטשים עין על ממונו, שלא בצדק. רצונו למנוע מהם מלגעת בקצה קצהו של עושרו. הוא מדבר על מעמדות שברא ה' בקרב בני האדם. העשירים ניצבים לבדם והעניים לבדם, ואין כל זיקה ביניהם. הרצון להרחיק את העניים מתחומו הוא המדבר מתוך גרונו.

השקפתו של רבי עקיבא נובעת מנקודת מוצא שונה לחלוטין. החיים נוצרו לא לשם נהנתנות, אלא לשם מילוי תפקיד. גם הרכוש הוא חלק מתפקיד זה. ה' מעוניין שיעניקו את חלקו לעניים, שיצילו אותם מחרפת רעב. על ידי כך האדם הנותן יתעלה ויגיע לפסגות של הטבה ושל קירבת האלוקים.