האם המציאות הקיימת, בה יהודים רבים מתנתקים מהיהדות, אינה טופחת על פניכם?

לא זו בלבד שהמציאות אינה שוללת את הקביעה המפורסמת: "כל ישראל חברים", אלא היא מאשרת אותה. יש לדעת כיצד על להתבונן במציאות וכיצד להבחין ולהבדיל בין מהות לפרטים שוליים ובין עיקר לטפל. בנושאי מהות - עם ישראל היה עם מאוחד, ויישאר, מאוחד לעד.

ב'ספרי הזכרונות' בגיל הילדות נהגנו לרשום: "לא כל נוצץ – זהב, ולא כל מסביר פנים - חבר. זהב – באש ייבחן, וחבר – בעת צרה". אחווה אמיתית נבחנת בעת משבר, בשעת מבחן, בעת צרה. בחיי היום יום קיימת התכתשות, לעתים בלתי פוסקת. ודאי שהיא אינה רצויה כלל ותוצאותיה הרסניות, אולם היא אינה מוכיחה על המתרחש בנקודת הלב הפנימית.

במטרה להמחיש את הדבר אביא 2 סיפורים אמיתיים:

מוכר לי אישית אדם מבוגר המרבה לתקוף את אנשי שיחו בכל נושא דתי מזדמן. לא אחת הוא ניגש ליהודים בעלי חזות דתית, אף שאינו מכירם, ומנסה "לחנכם" ולשטוח לפניהם את ביקורתו על אורח חייהם ועל השקפותיהם. הדברים הגיעו לרמה כה חריגה, עד שבני משפחתו ניסו לא אחת למתן את "דבריו", אך הכל לשוא. והנה, אדם זה מצהיר בעת ויכוח, שהוא חש רגשי אחוה כלפי כל יהודי, ואם ייקלע למצב שיבחין ביהודי הנמצא בצרה ואפילו יהיה זה יהודי חרדי, הוא יתמסר להצלתו ויפעל למען רווחתו. הלה אומר את דבריו בכנות, ודבריו אינם בגדר הצהרות סרק.

המסקנה המתבקשת היא שרגש האחווה אינו דועך גם במקרים קיצוניים.

אציין דוגמא נוספת. מקרה מעניין אירע לפני שנים אחדות בארה"ב. כיתת ילדות יצאה לטיול באתר נופש הסמוך ליער גדול. במהלך הטיול אבדה אחת הילדות בתוככי היער, ועקבותיה נעלמו. במשך כיומיים היא שוטטה ביער, ולא הצליחה לצאת ממנו.

ביומיים הגורליים ההם נזעקה כמעט כל היהדות הנאמנה בארה"ב לפעולה. אלפים נטשו את מקומות עבודתם, ויצאו לחיפושים ממושכים. בכל מקומות הריכוז היהודיים השתתפו המונים בתפילות מבוקר עד ערב. אמרו תהלים והתחננו לה' שהילדה תימצא. הלב פעם ללא הרף בחוזקה, ונע תדיר בין תקוה לפחד מפני הבאות. כלי התקשורת הבליטו בהרחבה את המתרחש, ותמהו מניין נובע אותו רגש אחוה עמוק. הסוף הטוב, בעת מציאת הילדה בריאה ושלמה, הפך לשמחה רבתי של כל יהודי ארה"ב.

נכון, ניתן לטעון שמדובר באירוע חריג, אולם החריגה מעידה תמיד על המהות! היא מדגישה את הנקודות הפנימיות, שלעתים אינן באות לידי ביטוי בחיים השגרתיים.

מאז השעה שאבי אומתנו, אברהם אבינו ניצב בה מעברו האחד של המתרס, מול העולם כולו שניצב מהעבר האחר, פועם רגש האחווה בלב היהודים. עם רגש זה הם עברו תקופת שפל וגאות, ועמו הם יצעדו לנצח עד בוא הגאולה השלמה. ודאי שניתן להצביע על בקיעים לא מעטים ועל כשלונות, אולם במהותו העם היהודי הינו עם מאוחד. בפנימיות לבו של כל יהודי פועם רגש אחדות.

לצורך השלמת העניין נבהיר נקודה נוספת:

הדברים הנאמרים כאן, אין מטרתם לקטרג על אוכלוסיית העולם. מטרתם לציין הבדל מהותי. בהחלט ייתכן שעמים יתאחדו תחת דגל אחד, בארץ אחת ולמען מטרה זמנית אחת. אולם מעולם לא ראינו תופעה כה מופלאה, שבני עם אחד חשים בקשר נפשי עם בני עמם למרות הפיזור בארבע קצוות תבל, למרות הבדלי שפה ומנטליות ולמרות חוסר הקשר ביניהם בחיי השגרה. הרגש היהודי, הפועם בלב פנימה, חזק הוא מגבולות, ממרחקים ומהבדלי השקפות. אלפי שנים הוא מאחד את העם, ומשמש דבק המקרב את חלקי העם זה לזה.

רגש האחדות, החבוי לעתים מתחת לשכבות אבק רבות, הוא זה שיגבר בעתיד. סופו לפרוץ אל פני השטח, סופו לפעול למען איחוד לבבות מושלם ולמען קירובם של אחים רחוקים למורשת עמם.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים