השמש עומדת לשקוע. דממת קודש שוררת בבית הכנסת בעיירה סלונים. הקהל נעמד להתפלל את התפילה האחרונה ביום הקדוש, את תפילת נעילה - בעת נעילת שערי הרחמים. האדמו"ר בדרכו אל עמוד התפילה, ולפתע התמקדו עיניו בשניים מהקהל, אשר חזותם הוכיחה עליהם כמו אלפי עדים, שאינם משתייכים ל "נוף" המקומי...
היו אלה קנטוניסטים.
ה"חוק" ברוסיה איפשר לצאר לקחת ילדים בני 10-12 ולגייסם לצבא הרוסי בעל כרחם, ללא הסכמת המשפחה. הם היו מגויסים ליחידות צבאיות למשך 30 שנה, ללא כל יכולת של שחרור או חופשה. הצאר ניקולאי הראשון שעלה לשלטון בשנת 1825, היה אדם עריץ ואכזר גם כלפי בני עמו, ועוד יותר כלפי היהודים. הוא היה נוצרי אדוק, והשתמש בחוק זה בעיקר כדי לגייס ילדים יהודים, לקורעם מחיק משפחתם, ולהעבירם טקס התנצרות במסגרת הצבא. ילדים אלו כונו "קנטוניסטים". קנטוניסטים אלו, כשסיימו את שירותם לצאר, רובם המוחלט שכח מזמן את זהותו היהודית, ויצא לחיים ללא כל זיק וזכר לעובדת היותו יהודי.
האדמו"ר עצר לפתע את הליכתו, ועוד בטרם החל את תפילת הנעילה, ביקש לשאת מספר מילים בפני הקהל, אירוע בלתי שגרתי בעליל.
הקהל נדרך. וכך הוא אמר: המשנה במסכת כלים כותבת שכל הכלים ראויים לקבל טומאה, חוץ מכלים שנעשו מעור של חיות מים, למשל עור של כריש וכדו', שהם אינם ראויים לקבל טומאה. בקטגוריה זו יוצא דופן כלב הים. כלי שנעשה מעורו של כלב הים – ראוי לקבל טומאה. למה? מדוע הוא שונה מחבריו? כותב רבי עובדיה מברטנורא (מפרש המשנה. חי במאה ה 15 באיטליה, ומת בירושלים בערך בשנת 1500) שהסיבה נעוצה בעובדה, שכאשר כלב הים מרגיש בסכנה - הוא נמלט ליבשה.
אם בשעת סכנה הוא נמלט ליבשה ושם הוא מרגיש בטוח, סימן שלשם הוא משתייך...
האדמו"ר השתנק בבכי, ואמר: נמצאים איתנו שני קנטוניסטים, חזותם החיצונית מראה כאילו אין הם שייכים לעם היהודי... אך חזותם מטעה. שהרי שעה זו, שעת חתימת הדין היא. זהו זמן "סכנה", עתידו של כל אחד נחתם כעת, מי יחיה ומי ימות, מי ישליו ומי יטרף... איפה הם בשעת סכנה? – בבית הכנסת... סימן שלכאן הם שייכים... עם יהודים יקרים כאלה, ניגש יחדיו לתפילת נעילה..."
סיפור זה, ועוד רבים כמוהו, ממחישים היטב את הרעיון העומד מאחורי מצוות קידוש החודש המובאת בפרשתנו. בטרם הגאולה, לפני מכת בכורות והיציאה ממצרים, מצווה הבורא את משה: "החודש הזה לכם ראש חודשים" – מצוות קידוש החודש. בציווי נאמר לעם ישראל לחשב את החודשים לפי מחזור הלבנה (הירח). כידוע, הלבנה - בשונה מהשמש – הינה דינמית ולא קבועה (על פי האור הנראה עליה), פעמים והיא מלאה ופעמים והיא נסתרת לחלוטין... אומר אלוקים למשה כשהלבנה אינה נראית מסתיים חודש. כשהיא מתחילה להיראות שוב – כשיש "מולד הלבנה" – כשהלבנה, כביכול, "נולדת" מחדש חל תחילתו של החודש. ההשלכות חשובות עד מאוד, שהרי כל החגים נקבעים על פיה...
הרעיון שעומד מאחורי הדברים הינו מרתק.
אלוקים מעביר מסר נפלא למשה: עוד כמה ימים אני עומד להוציא את בני ישראל ולקחת אותם לי לעם. הרעיון העומד מאחרי קידוש החודש מהווה אבן יסוד להכרה היהודית שלנו כעם מחד, וכפרסונל מאידך. עם ישראל משול ללבנה, פעמים שהיא מלאה, פעמים שהיא חסרה ופעמים שהיא נסתרת לחלוטין מעין אדם. אולם כל "ירידה" היא לצורך "עליה". גם כשהיא נסתרת מעינינו כליל, היא מתגלית לאחר זמן שוב, וחוזר חלילה... כך עם ישראל לדורותיו, פעמים שהוא בשיא כוחו, פעמים שהוא כושל ופעמים שהוא כמעט נעלם מעל פני מפת האנושות, אך בסופו של דבר, תמיד הוא "נולד" מחדש...
גם בפן האישי, היהדות אינה מתעלמת מחולשות האדם. פעמים שהאדם נמצא בירידה לפני העלייה ופעמים שהוא בירידה שאחריה. אלוקים לא דורש "פרפקט" – "שבע ייפול צדיק, וקם", צדיק נקרא מי שנופל שבע פעמים ומתוך נפילות אלו הוא קם. רק אדם שנופל מספר פעמים, יש בכוחו להתמודד מול ניסיונות...
זאת ועוד, גם יהודי שנראה רחוק מאוד מנקודת האמת הפנימית, גם אם חיצונית הוא נראה "לא קשור" לבורא – זה רק חיצוני... גם אצל הלבנה יש זמנים שהיא נעלמת לחלוטין, אולם אם נמתין בסבלנות היא תשוב ותאיר בעצמה רבה. כמותה הוא האדם. שם בפנים, עמוק עמוק, דולק הניצוץ, שלעולם, אבל לעולם, לא יכבה...