|
|
|
השאלה
|
|
כיצד ארץ ישראל מחנכת למידת החסד?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
ארץ ישראל מאפשרת ליושביה עשיית חסד בגוונים שונים. עובד האדמה הישראלי, אשר ככל החקלאים בעולם, משקיע את כוחו ואונו בשדהו וצופה בחרדה לדעת האם יזכה לראות את פרי עמלו, בעת שרואה הוא את כרמו ושדהו עטופים ביבוליהם מתמלא לבו שמחה וסיפוק.
והנה דוקא ברגעי אושר אלו, מצווה עליו התורה לגמול חסד ולבוא לעזרת העניים. אין התורה משביתה את שמחתו, אך תובעת ממנו לשתף גם אחרים בשמחה זו, ואפילו אם אותם אחרים לא נקפו אצבע לעזרתו בעת שזרע בדמעה. בקוצרו את יבולו חייב הוא להותיר מעט בקצה שדהו לעניים (מצות פאה). אין הוא רשאי לשוב ולהרים את אשר נפל ממנו בשעת קציר, כי שאריות אלו כבר זכה בהן העני (מצות לקט). ברגעי הביאו את יבולו לביתו, הרגעים להם ציפה זמן רב, קוראת לו התורה לזכור את אותם אשר אינם יכולים להנות כמוהו, ולהפריש להם תרומות ומעשרות. ובעת שיא שמחתו, בעת שעמלו הופך למאכל ממנו ישבע ויהנה, שוב מדריכה אותו התורה לזכור את אותם שלא השיגו את אשר השיג הוא ולהפריש להם מעסתו (חלה).
חסדים אלו הינם הפסגה של מעשי החסד, שכן הנתינה בהם והדאגה היא גם לכאלה שאין הנותן מכירם כלל. עשיות אלה חוזרות ונשנות עוד ועוד דוקא באותם רגעים העלולים להפוך אדם לאנוכי, מתוך הסיפוק העצמי בו הוא חש בראותו את יבול כפיו. לא כן הדבר בשאר מפעלי החסד, כביקור חולים, נתינת צדקה ועוד. גם אם נעשים בלב שלם ובנפש חפצה, מעלתם גדולה אך אין בהם את כל סממניה של מידת החסד המוטבעים במצות הפרשת תרומות ומעשרות.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
