לרוב, כבר בתחילת הדרך לקבלת מושגים על היהדות עולה נושא זה על שולחן הדיונים. בדרך כלל, זו השאלה הראשונה שמתעוררת, כאשר חשים באסון אישי או לאומי, כגון מחלה, פגיעה, מוות או בדיון על השואה. ללא תשובות הולמות, עלולים הרבה בני אדם להגיע, חלילה, לכפירה במציאות האלוקים.

נוסף לכך, כל דיון על סבל עלול להיות רגשני ומועד לתהפוכות. חייבים להתחשב בעובדה שייתכן שהמתמודדים בשאלה זו שרויים בכאב עמוק שעליו הם מנסים להתגבר. במקרים אלה חשוב לבדוק בזהירות האם האדם אמנם מחפש תשובה שכלית לשאלתו או פשוט זקוק לגילוי עניין והשתתפות בסבלו. פתרונות הגיוניים לא יעזרו לאדם שזקוק לתמיכה ולגילויי אכפתיות. אם האדם אינו מחפש תשובות אמיתיות, תהיה להסברים השפעה מועטת בלבד, יהיו נכונים ככל שיהיו.

כאשר אנשים מנסים להבין את הניגוד הנראה לעיניהם בין תופעת הסבל העובר על חפים מפשע לבין התפיסה שאלוקים צודק ומרחם, הם מגיעים למסקנה ששני אלה אינם יכולים להתקיים יחד. לדעתם, הסבל, כשלעצמו, מכחיש את קיומו של אלוקים. אולם ההיגיון בחשיבה זו הוא מוטעה.

חשוב להצביע במדויק על הבעיה שמציקה לשואל. למרות שיש מקום לשאלה הקיומית – מדוע אלוקים אוהב ברא עולם ובו סבל – בדרך כלל, לא זו השאלה שנשאלת. לרוב, השאלות מתעוררות למראה סבל שנראה לשואל כלא צודק או כחסר משמעות.

רבים סבלו ולא שאלו שאלות על הצדק האלוקי, כאשר הבינו את המטרה שאליה היו מכוונים ייסוריהם, כאשר האמינו בערכם של היסורים. לידה היא דוגמא קלאסית לכך. מיליוני נשים סובלות ברצון את צירי הלידה הנוראים כדי ללדת ילד. למרות הכאב שסבלו, מתנת החיים היא בעלת משמעות עמוקה מאד.

מרבים לתאר את ייסורי עם ישראל בגלות כ"חבלי לידה". כמו בצירי הלידה, סבלו של עמנו מעורב באופטימיות הנובעת מביטחון שבסופו של דבר, יצא טוב נצחי מכאב זה ושאיננו סובלים לשווא.

מה שמייסר את רוב האנשים היא תפיסה שכאבם אינו מוביל לתכלית בעלת ערך, ולכן הוא "לא צודק".

כדי להמחיש תחושה זו ננסה להשוות את המצבים הבאים.

משפחה שבנה נפל במלחמה, כי בחירוף נפש הוא הקריב את חייו בניסיון להציל את חיי חבריו, ונפל על רימון שהושלך לעברם.

תגובת המשפחה היא הלם וכאב על אובדן הבן, אך גם גאווה עצומה על גבורתו. הם מוצאים משמעות במותו, רואים את קרבנו כאצילי ובעל ערך, ולכן, בדרך כלל אינם שואלים על צדק אלוקי או על מציאות אלוקית.

לעומת זאת, משפחה שבנה בן החמש נדרס בתאונת פגע וברח, במקרה זה, אנו מצפים לשמוע שאלות הבנה בהקשר לערכם של החיים: מדוע טרגדיה כזאת יכולה לקרות? מפני שבמקרה זה, התועלת והמטרה של מות הילד אינן ברורות כלל.

תפיסה זו קיימת גם בטרגדיות בקנה מידה גדול. אם תשאל אנשים האם הם מצדיקים את קיומה של המדינה למרות האובדן הכרוך בכך, הם יענו שערכו של קיום בית לאומי לעם ישראל מצדיק את המחיר הכרוך בו.

אחת הדרכים לגשר בין הסבל לבין מציאות האלוקים היא הבנת המטרה שלמענה כדאי לסבול. כאשר נבין את התועלת שנפיק כתוצאה מכאבנו, נקבל אותו ברוב המקרים כצודק.

אם ננסה להבין, אפילו באופן חלקי, מה עשויים להשיג בעקבות סבל אישי, קרוב לוודאי שנוכל להבין את האירוע הכואב ולהישאר מודעים לטוב ה' ולצדקתו.

ויקטור פרנקל, שהמציא שיטה בפסיכותרפיה שנקראת לוגותרפיה, ביסס את שיטותיו על התפיסה שאם יעזור לאנשים למצוא משמעות לחייהם או משמעות בסבל, יעזור להם לחיות עם כל קושי בצורה בריאה ויציבה.

הקטעים הבאים מחיבורו המפורסם של פרנקל: "האדם מחפש משמעות", ימחישו נקודה זו:

"רופא כללי קשיש בא אלי פעם כדי להימלך בדעתי אודות הדיכאון החמור שהוא סובל ממנו. הוא לא יכול להתגבר על מות אשתו – שנתיים קודם לכן – שאהב אותה יותר מכול. שאלתי אותו שאלה: 'מה היה קורה, דוקטור, אילו היית מת ראשון ואשתך היתה צריכה להאריך ימים אחריך? 'או', אמר, 'זאת היתה מכה נוראה בשבילה, כמה היתה סובלת!' על כך עניתי: 'רואה אתה, דוקטור, מנעת ממנה סבל זה; אך עליך לשלם מחיר, על ידי כך שתוסיף לחיות ותתאבל עליה'. הוא לא אמר מילה, אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. ברגע שהוא מצא פשר לסבלו, הוקל לו".

"לא היתה זו תראפיה במשמעה המדויק, שכן, ראשית, ייאושו לא היה מחלה; ושנית, לא יכולתי לשנות את גורלו, לא יכולתי להחיות את אשתו. אך באותו רגע עלה בידי לשנות את יחסו אל הגורל. מכאן ואילך ראה פשר בסבלו. אחד מעיקרי היסוד של הלוגותרפיה הוא למצוא פשר לחייו. אדם מוכן לסבול, בתנאי שימצא משמעות לסבלו".

ללא קשר לתגובת האדם לסבל, התורה קובעת (דברים ח', ה'): "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך".

הורה אוהב מעניש את ילדו לטובת הילד. הוא מעדיף לעשות זאת באופן שיוכל הילד לתפוס את מטרת העונש ולהבין כיצד להשתנות. גם עונש ה' נועד לשפר את דרך חיינו, וניתן להבינו מתוך חשבון הנפש והתבוננות.

מדוע איננו נכונים לחוש זאת? מפני שאנו מבינים את המציאות ואת עצמנו באופן מוגבל בלבד. כל אדם שלקח פעם ילד לחיסון, מבין זאת מיד. נסה להסביר לילדה בת שנתיים שהמחט שהרופא עומד להחדיר לזרועה היא לטובתה. הילדה אינה בשלה ואינה יכולה להבין זאת.

כן הדבר גם בעולם הבוגר. בשטף הישגי הטכנולוגיה, הגיעה האנושות לאמונה שניתן להשיג כל דבר ולהבין הכול. שכחנו שהבנתנו אינה בהכרח השופטת הכול-יכולה.

אנחנו כבולים לזמן ולמקום. לעינינו מתגלה רק נתח זעיר מן התמונה כולה. מבט אלוקים הוא בלתי מוגבל ומקיף את כל טווח ההיסטוריה ואת כל ההיבטים של הקיום.

בשומענו בשורה רעה, אנו מברכים: "ברוך דיין האמת", ומכירים בכך שאנו מבינים את תוכניתו של אלוקים בהבנה מוגבלת בלבד. בעולם הזה, הדרך היחידה שבה נוכל להגיב על אירועים היא חיזוק הבנתנו שאלוקים צודק ושהאירוע נועד לתועלתנו.

בעולם האמת, כאשר נזכה להגיע לבהירות מושלמת, נוכל לומר את הברכה השמחה: "ברוך הטוב והמיטיב", גם על הרעות שקרו במשך ההיסטוריה. הבהירות תהיה כה חדה, שנוכל להבין את הטוב המוחלט.

אנו חייבים להבין דרך השקפת חיים אובייקטיבית ומבוססת היטב, שכל מה שאלוקים עושה הוא לטובתנו. אלוקים פועל, לא דרך פריזמה של אירוע אחד, אלא דרך פסיפס מורכב של התפקיד שאלוקים הועיד לחיינו. ללא מבט כולל זה, כל הערכה של אלוקים תסטה מן האמת. בתוך הקונטקסט הזה, ההבנה הפשוטה שהמקור הוא אלוקים – תקנה את הביטחון שאירוע זה הוא לתועלתנו.

זה עניינו של הקדיש. חז"ל הבינו שהצורך העמוק ביותר של האבל הוא להבהיר שאלוקים צודק. מילות הקדיש, המכירות בריבונות אלוקים על העולם, מאפשרות לאבל לחיות עם כאבו, מחוזק בהכרה שהחיים והמוות הם בעלי משמעות ושאינו קרבן ל"מזל רע".

על כל אחד מאיתנו לנסות לחיות מחדש רגע מחיינו שבו הרגשנו שאלוקים הוא אבינו. כאשר נעורר הרגשה זו, ניטיב לבנות את ההבנה, שכל אירוע בחיים נועד בסופו של דבר לתועלתנו.