הוא עמד לידי, "נטע זר" בתוך ים תלמידי הישיבה, כיפה לבנה דהויה מגוהצת על ראשו והוא... מכונס בתוך כתונת פשתן לבנה ומכנסי ג'ינס דהויים.  לא ידע מה אומרים גם לא מה מבקשים, כשראה שכולם בוכים פנה אלי בחרדת קודש ושאל בקול שמייצרים רק בקיבוצים  -  "עכשיו צריך לבכות?". לפני שסיפק היה בידי לענות לו, רעם קולו של ר' שולם שבדרון זצוק"ל "כבקרת רועה עדרו"!!!  ואפילו הוא שלא הכיר את השפה השבדרונית, הבין מיד! ו...נכון מאוד...  בכה...! מה חשבתם לכם? כמו תינוק בכה והמתין לגזר דינו.

הכרתי את פניו זה היה השכן ממול מהבנינים הגבוהים.  מסוג האנשים שכשאתה עובר על פניהם אתה מרגיש צורך לעצור לקוד קידה ולהתנצל על כי בחור ישיבה אתה ושרק בגלל הוריך הביולוגיים אתה נמצא פה  ומשתמט באופן פעיל כשתים עשרה שעות על בסיס יומי. פתאום הוא כאן, עומד לידי וידיו רועדות. ואני איני יודע אם מחמת קדושת יום הכיפורים נובעת רעידתו או אולי מן הריכוז הגבוה של הצבע  השחור, אתם תחליטו, מה זה משנה?, העיקר עומד לידי ולשם שינוי הוא רועד ולא אני.

אני מביט בו בהתנשאות  מכוערת ומחשבות של מנצחים עוברות במוחי: אז בסוף כולם מגיעים אה?! תגיד - אני אומר לו בפטומימה כמובן, איפה היית היה בראש השנה? אה? למה רק עכשיו נזכרת לבוא? איפה היית ב – 48 , כשכולנו ישבנו ולמדנו עד כלות הנשמה כדי לזכות בדין? איפה היית כל השנה? מה אתה חושב לך שככה פשוט תבוא, תבכה, תלך, וגמרנו?. לבכות זה מקצוע, תשאל ת'חרדים, זה לא ככה, סתם לבכות זה חילול ה'.

אחרי שסיימתי ליידות בו את מחשבותי אשר על ליבי, נתפנה ליבי לנגן לי תשובה, והיא, כמו יצאה זה עתה מחלל גרונו הקדוש  של ר' שולם ע"ה נוקבת כדרכו: ואתה אהרן... ואתה, אה? איפה אתה היית כל השנה???....

בין ראש השנה ליום הכיפורים

הבדל גדול יש במדינת היהודים בין ימי ראש השנה ליום הכיפורים. ביום הכיפורים מושבתת המדינה מתוך סנכרון מושלם עם הפסוק "יום שבתון יהיה לכם".  כבישי הארץ ריקים, רשות השידור סוף סוף שובתת, אולי מסיבה זו רובו המכריע של עם ישראל אכן מסתופף מתוך עינוי נפש בבתי הכנסת ורק קול דממה  דקה כובש את רחובות ארץ הקודש ומשרה תחושה, כי הנה אכן, מדינת היהודים כולה עומדת למשפט המלך.

תודו על האמת, התכנסותה אל תוך עצמה של מדינה שלימה מתוך יראת הדין הינה תופעה ייחודית שלא תמצאו כמותה בשום מקום  על פני כדור הארץ ואין באמירתי זו משום גוזמא, מילה שלי.

יחד עם זאת, שונים פני הדברים ביחס הישראלי לראש השנה שעבר עלינו זה עתה ולטובה, בעזרת השם. ראש השנה במדינת היהודים הינו "יום רגיל", עוד משבצת על לוח השנה, וכמסורת הנהוגה מימים ימימה, אוסף הישראלי המצוי את צאצאו (לשון יחיד דייקא) ומיטלטליו (לשון רבים) ויוצא לגלות החג שכפה עליו לוח השנה העברי, ואיך לא? מנגלו עימו כמובן, כמצוות החג הישראלי וכמנהג בעלי בתים חשובים.

במחשבה ראשונה, צריך היה הישראלי המצוי להופיע בבית הכנסת  דווקא בימי ראש השנה שהם ימים שיש בהם גם את ה"חציו לכם", ימים שיש בהם גם תפילה אך גם תפוח בדבש. גם תקיעת שופר אך גם בשר ויין. למרות זאת מעדיף מר ישראלי את ראש השנה עשוי בחיק הטבע ודווקא את יום הכיפורים הטעון, הדתי והמאיים - בבית הכנסת. מדוע?

"תרבות" הכפירה

נוטים אנו לחשוב, שלא בצדק, שאין בין המאמין לכופר אלא אמונה בלבד. השקפה זו שטחית היא זו ומקורה בחוסר הכרות מהותי  עם התרבות המערבית המתחדשת ועם שורשיה.

ניתן לקבוע, כי ההשפעה החינוכית – חברתית  של הכפירה המודרנית, הינה עמוקה הרבה יותר ואינה מסתכמת בשאיפה לסילוק המילה בס"ד מראשי דפיה הרשמיים של מדינת ישראל. ההבדל המהותי בין המאמין לכופר נעוץ  בשאלה תמימה, רצונו של מי עומד במרכז ההויה? רצונו של מי חשוב יותר? רצון האדם או רצון האלוקים?.

קביעת עמדה אישית בשאלה זו, הרת גורל היא. בעוד בפני המאמין יוצבו גבולות אובייקטיביים על ידי בוראו, יציב הכופר את גבולותיו בעצמו. מ"מוסר" מסוג זה חשש אברהם אבינו כשאמר לאבימלך (בראשית פרק כ פסוק יא) "אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".

ומבאר זאת הנצי"ב" "השיב דברים נכוחים". "כי אמרתי אין יראת אלהים במקום הזה". "הן אמת שיש כאן דרך ארץ, אבל אין זה מצד יראת אלהים, אלא מחמת שכל אנושי"

רגע... רגע....אל תכעסו עלי. אני יודדדעעעע... כן כן... יודע היטב מה אתם אומרים לעצמכם עכשיו. – "ראיתם איזה קיצוני?!". עוטף אותנו במילים יפות ככה ואז נותן את המכה. קיצוני נשאר קיצוני!".  מה יש? אם אני קובע את המוסר בעצמי הוא פחות מוסרי?. תסתכל מסביב ותראה כמה חרדים יש...ש...".

אז אמרתי, רגע, לא?,  תנו להסביר.  אתם צודקים חברים! שכנעתם אותי. אכן מה הבדל יש אם מקורם של ערכי המוסר מידי שמים באו לנו או מידי אדם? הרי מבחן התוצאה הוא שקובע לא? ובמבחן זה שווים שניהם. נכון? אממ... רק על הנייר.  כאן חברים נעוץ ההבדל המהותי בין המאמין לכופר.

אכן על פניו נראה כי אין זה משנה כלל מיהו המצווה את הצו המוסרי. אכן, ניתן למצוא אנשים רבים שאין בי היכולת להטיל ספק במוסריותם. אז למה רק על הנייר? כי "הם" אלו שאימצו אותו, "הם" יצרו אותו ו"הם" לא מוכנים לכוף את ראשם אלא בפניו של מוסר פרי כפיהם. את המוסר התורני אין הם מוכנים לאמץ כיון שאין הם מזדהים עימו. אכן כל עוד ירצו לאמץ את המוסר האנושי אל חיקם לא יוכר ההבדל התהומי בין המוסר האנושי לזה האלוקי, את ההבדל נרגיש בקופה, כשלפתע ישתנה הרצון. או אז גם אנשי אקדמיה,שופטים וסנדלרים יחדיו יאמצו לפתע מוסר אחר התואם את רצונם המחודש, בגרמנית אגב זה נשמע יותר ברור.

אם רצונו של האדם הוא החשוב מכל אזי החוק תקף כל עוד עונה הוא על צרכיו של המחוקק אם נשתנו צרכיו מובטח לו לחוק שיתבטל וליהוי כעפרא דארעא שהרי "אין דבר העומד בפני הרצון", כן, אפילו לא החוק.

לא אביא בפניכם ראיות מבית מדרשי שהרי מוטה הוא לדרך האחת וה"שחורה". אביא דווקא מדבריו של לבן שבלבנים, הפרופ' אהוד שפרינצק ז"ל מומחה למדעי המדינה ואלו דבריו:(איש הישר בעיניו):"ישראל היא מדינת חוק רק על הנייר, אנחנו חיים בחברה אי ליגליסטית  שהיחס שלה לחוק הוא כאל מכשיר. מקיימים אותו כאשר נוח ונעים אך עוקפים אותו ללא היסוס ברגע שקיום החוק נוגד את האינטרס האישי. הגורם הראשון לכך הוא טבע האדם, האדם אינו ליגליסט מטבעו כל אדם מעדיף באופן טבעי לנהוג כראות עיניו ונוחותו".

במשנה המתארת את מאפייניה של תקופת עקבתא דמשיחא מונה רבי יהודה הנשיא שני מאפיינים חברתיים שישלטו בכיפה. למרות היותם כתובים באותה משנה, כתובים הם בריחוק מה זה מזה. "חוצפא ישגא..." מחד ו"מלכות תהפוך למינות..." מאידך. למרות הריחוק ביניהם קשורים שני מאפיינים אלו זה בזה בקשר של קיימא. הגאוה והחוצפה אינן מידות עצמאיות הן כרוכות ומובנות בבסיסה של הכפירה. אם רצוני הוא החשוב מכל  אזי רצון אחרים טפל לרצוני, ומי ישוה לו. 

לשיטת היהדות, הסיבה היחידה והיעילה באמת, לשלילת הגאוה, היא הידיעה כי אין האדם מלך בעולם הזה, אלא עבד הוא למלכו של עולם. רק ידיעה זו תצנן את גאוותו. כפי שכותב הרמב"ן באיגרתו: ובמה יתגאה לב האדם אם בעושר, "ה' מוריש ומעשיר" (שמואל-א ב,ז), ואם בכבוד, הלוא לאלוהים הוא שנאמר "והעושר והכבוד מלפניך" (דבהי"מ-א כט,יב) ואיך מתפאר בכבוד קונו, ואם מתפאר בחכמה,  "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח" (איוב יב,כ). ברגע שיכיר האדם את מקומו יכנע לבבו.

זו הסיבה  שעבודת יום ראש השנה רחוקה כל כך מן האדם המערבי. תכליתו של יום ראש השנה הינה "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". המלכתו של הקב"ה על האדם אינה המלכה סימלית או טיקסית יש לה להמלכה זו משמעות מעשית ומיידית הסותרת לחלוטין את השקפת עולמו של הישראלי המערבי. ראש השנה מזכיר לאדם כי עבד הוא למלכו של עולם ורצון מלכו קודם לרצונו. זהו מהפך מחשבתי קשה מדי בשביל הישראלי דנן ועל כן אולי משום כך לא תמצאהו בבית הכנסת.

יום הכיפורים לעומת זאת הוא יום של בקשת מחילה יום של יראה, גם בליבו של המומר לתאווה  מסתתרת לה היראה, יראת העונש.

וכאן יש מקום לתהות, מה לחלוקה זו בערב יום הכיפורים? מה ללימוד חובה זה בימי הרחמים והסליחות? למה להוציא דיבת אחינו רעה אצל יושב תהילות?

אולם לאמיתו של דבר אין לך לימוד זכות גדול מזה. במצולות נפשו  של כל אדם מישראל שוכנת לה יראת האלוקים ויום הכיפורים יוכיח, שהרי  ביום זה ניתן למצוא את העם כולו (כמעט) בבתי הכנסת ובישיבות. הסיבה שבראש השנה אין כך פני הכבישים היא משום שהחינוך המערבי העמיד אותנו ואת רצוננו במרכז חיינו  וכיצד נוכל לכפוף עצמנו לפני מלך מלכי המלכים עם מגה רצון כשלנו. אך ברגע שאנו מכירים בו, נאמנים אנו לו בתמימות נוראה.

תשאלו את ההוא עם הכיפה שעמד לידי, אם לא היינו אומרים לו שהפסקנו כבר לבכות, הוא היה בוכה שם... עד עכשיו. באמונה!

כל מי שקרוב לעולם התשובה יסכים איתי, ומי שלא, המלצה שלי, שיתקרב לעולם התשובה. הוא מאיר!

גמר חתימה טובה