אסור לדבר בגנותו של הזולת, בין אם הדברים הנאמרים עליו נכונים ובין אם הם כוזבים. אם הדברים נכונים הם נקראים "לשון הרע", ואם כלול בהם דבר שקר, המספר אותם נקרא "מוציא שם רע".

כשם שאסור לספר לשון הרע, כך אסור לשומעו, וכל שכן לקבלו (להאמין לדברים). בחז"ל מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את האומרו, את המקבלו ואת מי שמדברים עליו.

אדם ששלמות אישיותו מעסיקה אותו, אינו נוהג להתעסק בחיפוש מומים אצל אחרים. לעומתו, מי שלקוי בפגמים מסויימים ואינו מוצא עוז בנפשו להתמודד עימם ולתקנם, בוחר בדרך של דיבור על הבריות. במודע או שלא במודע זוהי הדרך שבאמצעותה הוא מנסה להתגבר על התסכול האופף אותו לנוכח חסרונותיו. ואמנם, חכמינו קבעו ש"כל הפוסל – במומו פוסל". המום העצמי הוא המביא לפסילת הזולת.

מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה. הערכה עצמית מופרזת עלולה למצוא את פורקנה באמצעות דיבור לשון הרע. תחושת אנוכיות מופרזת יוצרת בקרב אנשים אלו צורך שדבריהם ישמעו בכל עת ובכל מקום, לא משנה מהו הנושא שמדובר עליו, העיקר שקולם יישמע. הם סבורים שבדרך זו יישמר מקומם המרכזי בחברה.

בעל הלשון עלול לראות את עצמו במעמד כה נישא, עד שהוא סבור שמרום מעמדו הוא יכול לחשוף מומים של אחרים ולבקרם. תחושת העליונות מקנה לו עמדת כח, לעתים דמיונית לחלוטין, שממנה הוא מסוגל לשפוט את הזולת.

דיבורים אסורים הם לא רק תוצאה של רגש התנשאות, אלא הם גם גורם המזין רגש זה. באמצעות חשיפת מומי הזולת מנסה אדם להדגיש את מעלתו העצמית. במקום שהעליונות תבקש לעצמה אפיקים של הוספת מעלות, היא מוצאת לעצמה ביטוי מזוייף באמצעות הנמכת שיעור קומתו של הזולת. על רקע קלונו של החבר, נדמה לפלוני שתוכר עדיפותו לעין כל.

כשם שדיבור על הזולת גורם לקרע חברתי ולשנאה העלולה להתפשט בחברה כולה, כך שמירת הדיבור מסוגלת להביא להבנה ולאהבה, לנועם ולעונג.

לשון הרע הוא חטא כה חמור, עד שאמרו חכמינו אמרו: "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר". חשוב להבין את הדברים: כפירה בבורא העולם קשורה למערכת החטאים שבין אדם לבוראו, ואילו סיפור לשון הרע על הזולת – הוא עברה שבין אדם לחברו. מהו, אפוא, הקשר בין שניהם?

ההסבר נעוץ בהכרה כי האדם נברא בצלם אלוקים, וכפי שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו" (בראשית א', כ"ז). האדם ניחן בדעת וניתנה לו יכולת להבחין בין טוב לרע. בריאתו ממחישה את העובדה שיש מנהיג לבריאה שיצר הכול בדעה, בבינה ובהשכל. המספר לשון הרע על הזולת ומכפיש את שמו, כאילו כופר בעיקרון שהקב"ה ברא את האדם כנזר הבריאה, שהרי אילו העריך את האדם כיציר כפיו של בורא העולם, לא היה מבזה אותו בסיפור לשון הרע.

דוד המלך שואל בספר תהלים  (ל"ג, י"ג-י"ד): "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" ותשובתו היא: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", ושלמה המלך מוסיף (משלי כ"א, כ"ג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". אין הכוונה רק לשמירת הגוף, אלא לשמירה נפשית, לשמירה רוחנית.

היהדות אוסרת גם את הרכילות, אף אם אין בה דיבורי גנאי. אלו הם דיבורים העלולים ליצור מריבות ומחלוקות בין בני האדם. וכך הזהירה התורה (ויקרא י"ט, ט"ז): "לא תלך רכיל בעמיך". שורש המילה "רכיל" הוא מאותו שורש של המילה רוכל. כשם שהרוכל הולך ממקום למקום ומוכר סחורה, כך הרכלן הולך ממקום למקום ומפיץ שמועות. גם אם השמועות שהוא מפיץ הן נכונות, עצם הדיבור על הזולת עלול לגרום למריבות ולמדנים, ומכאן חומרתו.