עיקר האילן נעוץ בשורשיו. השורשים הם צינורות היניקה המזינים את האילן, והם גם אלו המעניקים לו את חוסנו ואת יציבותו. בהיעדר שורשים הגזע נעשה רעוע, ובהגיע רוח עזה, האילן נעקר ממקור גידולו.

האדם, בדומה לעץ, חייב להיות קשור לשורשיו. אך לעומת הוויית העץ נתונה בעולם החומר, הרי שהמרכיב העיקרי באדם אינו גופו החומרי, אלא נשמתו החצובה מגנזי מרומים.

העץ מחובר לקרקע. אלמלא חיבורו אל מקורות היניקה, הוא היה מאבד את שמו. אילן שנכרת, שוב אינו קרוי עץ. אפשר שישמש קרש או קורה, אולם לא עץ. עלה שניתק יכול להיראות ירוק ויפה במשך תקופה מסוימת, אולם כיליונו אינו אלא שאלה של זמן.

כך היא גם צורת חייו של אדם. הוא ראוי לשאת את שמו, רק כל עוד הוא מחובר אל מקורו. בהינתקו ממקורו השם אדם אובד ממנו.

אומנם האדם משול לעץ, אולם תמונתו הרוחנית הפוכה מזו של העץ. שורשי העץ יורדים כלפי מטה ויונקים את חיותם מלשד האדמה, ואילו ענפיו מתפשטים וגדלים כלפי מעלה. לעומת זאת האדם עושה פרי כאן, בעולם התחתון, בעוד שמקור שורשיו אי-שם בגבהי מרומים.

נשמת האדם נחצבה מתחת כיסא הכבוד. שם הוא מקורה ומשם היא צריכה לשאוב את כוחה. תפקידן של המצוות לשמור על קשר עליון זה שבין הנשמה לבין מקורה. החיבור למקור החיים הנצחי הוא תקוותו של האדם. המנתק עצמו ממקור זה, גם אם כלפי חוץ הוא נראה חי, במהותו הפנימית מת הוא. רק הקשר האמיץ אל הקב"ה, המובטח עם קיום התורה והמצוות, הוא המקנה לאדם את סגולת החיים.

עיקרו של האילן וחוסנו נעוצים בשורשיו. השורשים הם המעניקים לעץ את כוח יניקתו וגם את יציבותו. גם אם ייכרת ענף מן האילן ואף אם יונף גרזן על הגזע, יכול הוא להמשיך לפרוח. אם השורשים בריאים, העץ עשוי להחליף את גזעו ולחדש את צמיחתו. לעומת זאת אם יקוצצו שורשי העץ, אין לעץ תקומה.

השורשים אינם גלויים לעין כול. הם טמונים ומכוסים בעפר. אולם דווקא הם מעניקים לעץ את חוסנו. ככל שהשורשים מעמיקים לחדור, יהיה העץ איתן ויציב יותר.

שורשיו של עם ישראל מעניקים לו את כוחו הנצחי. על כך כבר נתנבא בלעם (במדבר כג, ט): "כי מראש צֻרים אראנו, ומגבעות אשורנו". בלעם הבחין כי יסוד נצחיותו של עם ישראל, מקורו באבות ובאימהות האומה. קיומו של עם ישראל חתום בחותם היניקה משורשי האבות.

לו זו בלבד שתפילותינו נשענות על צדקת האבות, אלא שכל מעשינו הטובים, מורשה הם לנו מאבותינו. כשבאו חכמינו ז"ל לשבח את גומלי החסדים, הם התבטאו אודותיהם (כתובות ח, ב): "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו". בכל מצווה שאדם עושה הוא צריך לחוש חוליה בשרשרת הארוכה, שראשיתה באברהם, יצחק ויעקב, המשכה במעמד הר סיני וסופה בימות המשיח.

דרך צמיחת האילן היא משורשיו החודרים אל מעמקי האדמה, בבקשם מקור יניקה של מים, המחיים את העץ. שורשים אלו אינם נראים לאדם, שכן הם טמונים עמוק בקרקע, אך אם אנו רואים עץ עמוס פירות, ברור ששורשיו איתנים.

כן הוא האדם. כל אשר מעשיו החיצוניים ראויים ונאים, מעיד על שורשים עמוקים ועל תכונות נאות העוברות מאב לבן. כמובן שאין ערוך לאותה עבודה עצמית שעושה האדם, אבל תכונות וכוחות נפשיים מקורם בדורות עברו.

הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בהם, נקבעו והשרישו בלב האומה את הכוחות ואת היכולות העצומות שהפיק אברהם אבינו מעצמו. משעמד בכולם, זכה למעלות רוחניות עליונות והמשיך כוח זה גם לבניו אחריו; כעין העץ אשר שורשיו ישרטטו את גודלו ואיכות פירותיו.

אברהם קיים את ציווי המקום, ועזב הכול מאחריו (בראשית יב, א): "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"; בלי תוכנית מוגדרת, בלי מטרה ברורה. יהודי היכול לקום ולעזוב ארץ מולדת, בית אבות חם ואוהב, ידידים ומעמד משפחתי, עושה זאת מכוח המעלה שזכה בה אבי האומה אברהם.

שורשים הם גם סמל למידות הטובות, שהן הבסיס למעשים הטובים. הנביאים דימו את הצדיק ל"עץ השתול על מים ועל יובל ישלח שֹׁרשיו, ולא יראה כי יבֹא חֹם, והיה עלהו רענן ובשנת בצֹרת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיהו יז, ח). הצדיק ניצב על פלגי מים, והוא כה איתן עד ששום מאורע לא מפריעו מעבודת ה'. לכן עיקר הדגש בעבודת האדם צריך להיות בהשבחת השורשים. משורשים איתנים יצמחו בעתיד ענפים ופירות נאים ומשובחים. אומנם ייתכן שהעמל המושקע בשורשים לא יורגש בתחילה, אולם הוא זה שייתן את אותותיו בהמשך הצמיחה.